ההסכם הפורץ דרך הזה, שנכנס לתוקף ב-2000, העניק לישראל הקלות בתחום המכסים והידק את שיתוף הפעולה עם מדינות האיחוד בתחום הכלכלה, המדע, המשפט, התרבות והחברה. בצד כל אלה, סעיף 2 של ההסכם קובע, כי "היחסים בין הצדדים וכל תנאי ההסכם יושתתו על כיבוד זכויות אדם ועקרונות הדמוקרטיה. אלה ינחו את מדיניות הפנים והחוץ שלהם ויהוו מרכיב חיוני של ההסכם".

האם באמת מאמין נתניהו, שראשי האיחוד האירופי יסתמו את פיהם כאשר ממשלת ישראל תסתום פיות של ארגונים שעוקבים אחרי הפרות של הסעיף המרכזי הזה בהסכם ומדווחים עליהן? יש לקוות, שנתניהו יודע כי רק בורים מוחלטים יכולים לדקלם את הטיעון ש"שום מדינה באירופה לא היתה מוכנה שמדינה זרה תתערב בענייניה הפנימיים"; האיחוד האירופי מקצה מיליארדי יורו לארגוני זכויות אדם בכל אירופה.

אמנם יוזמי הצעת החוק מאפשרים בנדיבותם לחברים האירופים להעביר כסף לעמותות הנהנות מתמיכת ממשלת ישראל. כלומר, הם מצפים שאירופה תסכים שממשלת הימין הישראלית תקבע אילו עמותות ראויות ליהנות מכספי משלם המסים האירופי. למשל, שר האוצר, יובל שטייניץ, לא יפריע לאירופים לתרום לעמותות של המתנחלים, המעודדות התיישבות במאחזים לא חוקיים. יש גם לא מעט ישיבות ועמותות של מתנחלים המשמשות בתי גידול לטרוריסטים יהודים, שישמחו להכניס את ידם לצרור הנקוב של היוונים והאיטלקים. ואולי מאמין נתניהו בכלל הישראלי הישן, שפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.

ספק אם החוק האנטי דמוקרטי הזה יעבור את מבחן בג"ץ (אלא אם כן, חוק אחר יאפשר לח"כ דוד רותם ולחבריו בימין הקיצוני לבחור את השופטים). מה ישיב היועץ המשפטי לממשלה לשאלת בית המשפט, מה הם הקריטריונים ההופכים עמותה ל"פוליטית"? תיעוד רשמים של חיילים ששירתו בשטחים ("שוברים שתיקה")? דיווח על מאחזים שהוקמו על אדמות פרטיות של פלסטינים ("שלום עכשיו")? הפעלה והדרכה של החברה האזרחית (הקרן החדשה לישראל)? מעקב אחרי הפרת זכויות אדם בשטחים ("בצלם")? מאבק נגד אפליית ערביי ישראל ("עדאלה")?

על נתניהו לקוות, שהניסיון לדחוק את רגלי מדינות זרות מהזירה הפוליטית בישראל לא ימשוך את תשומת הלב של מדינות זרות לבחישה של ישראל בביתן. מה יקרה, אם כמתנת פרידה יחליט ידידו לשעבר ניקולא סרקוזי, ערב תבוסתו הצפויה בבחירות לנשיאות, לסגור את משרדי הסוכנות היהודית בפאריס, בטענה שפיתוי אזרחים צרפתים להגר לישראל הוא התערבות בוטה בעניינים הפנימיים של צרפת?

כל אימת שעולה טיעון ההתערבות של מדינות זרות, נתניהו צריך לחפש מחסה מפני השמש. בכל ביקור שלו בארה"ב הוא מדלג בין הארגונים היהודיים לחברי קונגרס, כשמכולה של חמאה מונחת על ראשו. לא היה בישראל פוליטיקאי שבחש (ועדיין בוחש) יותר ממנו בפוליטיקה האמריקאית. אמנם השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק אינה לוקחת סנט אחד מישראל. יש לה די והותר כדי "לעודד" פוליטיקאים לומר אמן אחרי ממשלת ישראל.

חסינות עיתונאית

להלן שחזור שיחה שהתקיימה ביום שישי שעבר בין שני עיתונאים שדרכיהם הצטלבו בהפגנה של ארגוני השמאל ליד ההתנחלות ענתות. עיתונאי א': "הגיע אלי סיפור חזק על השופט ההוא שמועמד לעליון. לצערי איני יכול לכתוב עליו. הוא פסק נגדי במשפט דיבה שהגישו המתנחלים, ויגידו שזה לא אתי". עיתונאי ב': "הייתי שמח לכתוב את הידיעה, אבל גם אני הפסדתי אצלו בתביעה של מתנחל". שיטה מעניינת. המתנחלים מציפים את בית המשפט בתביעות דיבה; התביעות מופנות לשופט שהתמחה בחוק לשון הרע; השופט פוסק נגד העיתונאי; השופט מקבל חסינות מעוד עיתונאי.

אגב, בהפגנה הקודמת, לפני חודש וחצי, המשטרה השקיפה מן הצד על המתנחלים, בהם שוטרים שלא במדים, שהפליאו את מכותיהם במפגינים. הפעם הקיפו עשרות שוטרים את המכלאה שאליה דחקו את אנשי השמאל, וצילמו אותם מכל זווית. על זה נאמר, סגרו את המכלאה אחרי שהסוסים ברחו. עד היום לא נעצר שום מתנחל.