התיק של עביר נותר פתוח

ההחלטה של שלוש שופטות בית המשפט העליון - הנשיאה ביניש, עדנה ארבל ואילה פרוקצ'יה - אינה משתמעת לשתי פנים, והיא ניתנה לאחר שתיק החקירה נסגר שוב ושוב על ידי הפרקליטות בטענה, או נכון יותר בתירוץ, של "חוסר ראיות".

בית המשפט העליון הסכים עם בית המשפט המחוזי, שהאחריות להריגתה של עביר רובצת על כתפי החיילים שהיו מעורבים בתקרית, ושהפתיחה באש היתה בלתי מוצדקת ונבעה מרשלנות. ביניש גם מתחה ביקורת חריפה על החקירה המאוחרת והחלקית, למרות הפעולה המשפטית המיידית שנקטה המשפחה, כדי להבטיח שחקירת המקרה תבוצע כהלכה. אך אז ביצעה פניית פרסה. היא סיכמה, כי מחמת החקירה הרשלנית וארבע וחצי השנים שחלפו מאז, אי אפשר להעמיד לדין לא את החייל שירה ולא את מפקדי היחידה שלו, וזאת אף שהדגישה שאמה של הילדה זכאית לדעת מי הרג את בתה.

זה הצדק הישראלי שלו המתנתי ארבע שנים וחצי - סגירת התיק על הריגת הילדה. מעשה כזה ודאי איננו אפשרי ללא בסיס בחוק התומך בהחלטה. אבל איש אינו יכול לומר לי מהו אותו בסיס חוקי. איש לא למד זאת בפקולטות למשפטים מלבד, כך נראה, נשיאת בית המשפט העליון ביניש וחברותיה השופטות. אפילו מיכאל ספרד, עורך הדין של המשפחה, לא יכול היה להסביר את הבסיס החוקי להחלטה.

אך האמת היא ששנינו, השופטת ביניש ואני, יודעים מהו אותו בסיס, וכך גם הציבור הישראלי, והפלסטינים, קורבנותיו של הכיבוש הישראלי. כן. אנו יודעים היטב שכאשר מדובר בפלסטינים הצדק הישראלי הופך לחיזיון תעתועים.

האם תוכל אשת הברזל ביניש להאשים ישראלי-יהודי ברצח פלסטינים? האם תעז להכתים את טוהר הנשק המפורסם של ישראל? כיצד תוכל להסכים עם כך שחייל המשרת ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" יואשם בהריגתה של ילדה בת עשר? כיצד תוכל לתפוש את הילדה הפלסטינית עביר כקורבן בעוד היא מוקפת בשישה מיליון יהודים שמתו בשואה? מיהי הילדה הזאת, וכיצד תוכל לתפוס מקום בלב הישראלי שבשל הזוועות הרבות שעבר העם היהודי במהלך ההיסטוריה, כבר היה לאבן.

באמצע שנת 2007, בעת נאום שנשא גדעון עזרא, השר לביטחון פנים אז, במלון אמבסדור בירושלים, שאלתי אותו מה היתה תגובתו לו היה מישהו רוצח את בתו בת העשר. תשובתו היתה לא פחות פרובוקטיבית מהשאלה. הוא ענה: "גם החמאס הורג ילדים יהודים".

השר דיבר עם הפלסטיני הלא נכון. אני תוהה, בכל אופן. אם יום אחד יתמנה ח"כ עזרא לשר המשפטים, האם הוא יסכים לזכות לוחמי חמאס על הבסיס החוקי הכוזב המכונה "התיישנות"?

במציאות, פסיקת בית המשפט העליון כבר נקבעה בדיון בעתירה, ב-14 באוקטובר 2009. באותו יום אמרה ביניש לעורך הדין ספרד, שכמו ששניהם יודעים, תיקים מהסוג הזה בדרך כלל לא מגיעים רחוק. ואני מרגיש כאילו המקרה ותוצאותיו הם בבחינת מחזה שכבר נכתב מראש, וכל מה שנשאר לשחקנים לעשות הוא לשחק את התפקיד שיועד להם על ידי המחזאי.

ד"ר נורית פלד-אלחנן, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם מטעם האיחוד האירופי שהתמחתה בניתוח מערכת החינוך בישראל, היתה אחת הראשונות שהגיעה לבית החולים ביום שבו נורתה עביר. השני היה בן-זוגה ואחי הרוחני רמי אלחנן. בני הזוג איבדו את בתם בת ה-14 בפיגוע במערב ירושלים ב-4 בספטמבר 1997. עוד ביום הרצח אמרה נורית שהחייל שירה בעביר יישאר חופשי ושלעולם לא יימצא אשם. ועכשיו אני גם מבין לעומקם את דבריו של רמי אז, שאמר לי באירוניה: "אם כל חייל ישראלי יימצא אשם ברצח ילד פלסטיני, מי יישאר לשרת בצבא?"

הסופר דויד גרוסמן, אב שכול בעצמו, נכח בדיון בבית המשפט העליון ב-14 באוקטובר 2009, לאות סולידריות עם משפחתנו. בראיון שערך עמו לאחר מכן "הארץ" אמר: "אני חושב שיש קשר מתוחכם מאוד, קשר השתקה, בין הצבא לבין אלה שצריכים לחקור, והמדינה, וגם העיתונות שלנו... את מי מעניין, בסופו של יום עוד ילד פלסטיני, שחייו ממילא זולים".

ייתכן שזה מוזר שלאחר כל מה שקרה לי אני עדיין נשאר ותמיד אשאר איתן באמונתי שהצדק ייעשה, ושיבוא יום ואלה שהרגו את בתי, שמתה זכה וטהורה בלא כל סיבה, יורשעו. למרות העובדה שנשיאת בית המשפט העליון החליטה על סגירת התיק, הוא אינו סגור בעבורי. אם היא חושבת שארבע וחצי שנים הם זמן ארוך מדי מכדי להרשיע רוצח, בשבילי זה אינו זמן ארוך כלל. לו היתה השופטת ביניש משכילה לבחון את ההיסטוריה הקרובה היא היתה יודעת שבימינו אין עוד מחילה לפושעים. במאה ה-21 מערכות הצדק עדיין רודפות אחר הרוצחים באוגנדה, קמבודיה ובוסניה, גם שנים רבות אחרי ביצוע הפשעים, ולא רק לאחר ארבע וחצי שנים.

השופטת ביניש, בתי עביר חיה בזיכרוני, וכל יום הורגים אותה מחדש. מערכת המשפט הישראלית אינה מעניקה אפילו את הצדק הבסיסי ביותר לפלסטינים, שלפעמים, ברוב ייאושם, פונים לדרך הנקמה המזינה את מעגל הדמים ותובעת עוד קורבנות. אך אני לעולם לא אביט לאחור ולעולם לא אתפתה לדרך הנקמה. אינני משתמש בזיכרונות שלי כדי לנקום, אלא כדי להשיג צדק. דמה של עביר זועק מהאדמה, "במה חטאתי שהרגו אותי?"

לחייל שהרג את ילדתי עביר אני אומר: הבט בראי. נגזר עליך לחיות עם העובדה שאתה רוצח ילדים. תפקידך בסופו של דבר אינו של גיבור או של לוחם, אלא של קורבן של מערכת מורכבת - ובכל זאת אתה חייב לשאת באחריות לרצח בתי. לא זנחתי את אמונתי שאתה בן אנוש וכי יום יבוא ואתה תודה בפשע הנתעב שעשית.

בערה בתוכי תקווה שלפחות פעם אחת, לפני שיסתיים הכיבוש ולפני שהוא ייהפך לפיסת זבל נשכחת בפח האשפה של ההיסטוריה, תודה ישראל בפשע של רצח ילדה פלסטינית קטנה ותרשיע חייל אחד. אך הקצין שבית המשפט העליון האשים בחקירה לקויה, קודם בדרגה, וכך גם הקצין הממונה על יחידת משמר הגבול בירושלים. אני מברך אותם על מאמציהם לשמור על המוניטין של מדינת ישראל ושל הצבא והמשטרה שלה.

לסיכום, אני שולח דרישת שלום חמה מעומק לבי לכל חברי תנועת "לוחמים לשלום", שאותה עזרתי לייסד ושאני גאה להיות חלק ממנה. אני שולח דרישת שלום גם לחברים בפורום המשפחות השכולות ולכל חברי בישראל וברחבי העולם על הזמן שהשקיעו כדי לתמוך במשפחתי במשך ארבע וחצי השנים הארוכות האלה. אני רוצה להזכיר להם ולכל האנשים הישרים בעולם, שהתיק של עביר נותר פתוח. הצדק ינצח לבסוף, זהו חוק קוסמי.

אני מאחל לכולנו שנישאר נאמנים לטוב, לחופש ולצדק בכל לבנו. אנו רואים כעת כיצד "האביב הערבי" סולל את הדרך לחופש ולדמוקרטיה. באותו אופן נזכה לראות גם את גל החופש שוטף את ישראל.

הכיבוש יגיע יום אחד לקצו ושני העמים - העם הפלסטיני והעם הישראלי - יזכו בשלום ובעצמאות. אנו תמיד נישא באחריות למאבק בתעשיית המוות, ונפעל יחד כדי לכונן תחתיה שיתוף פעולה של חיים והתחדשות.

בן כיתה של עביר עראמין מציג את תמונתה בטקס לזכרה

תירגמה: מירי ברק