דרום הר חברון, צילום - טי וייט נויין

לחגית בק ולנשות מחסום ווטש הניצבות

על משמר הדמוקרטיה במחסומים ללא לאות

כמו כוכב הצפון למשמרת שלישית אחרונה.

 ***

פרולוג:

לפעמים אני חושב לעצמי, מה קרה כאן בסך הכול?

יצור זעיר ועירום, שגובהו הממוצע היה אז (כנראה) רק מאה ושלושים סנטימטר, השתלט בחדווה מרובה על כדור שנראה מרחוק כחול ויפה, ומקרוב אפל ומלוכלך, ומילא אותו עד לבלי הכיל בשביעות רצון עצמית, ביוהרה, שאפתנות, תאוותנות, רצחנות, אהבה קנאה, שנאה, ידידות, בכיעור מתממש והולך לעומת יופי מתרחק והולך. וככל שקומתו הממוצעת של היצור הלכה וגבהה, כן הלכו וגברו בו צרות האופק וחוסר ההתחשבות ובסופו של יום נותר כמעט אותו יצור קטן ואפל שהגיח יום אחד מן היער אל הערבה הנפתחת אל האופק ושאל את נפשו- אז מה אני עושה היום? ולא מצא תשובה.

תולדות התשובה שלא הושבה, חקוקות באותיות בלתי נמחות על פניו של הכדור הזה שכולנו תלויים עליו בחלל, והן עתידות להיוותר שם עד שיגיע היום בו יטלו החרקים את השלטון על הכדור ברגליהם המרובות, והכדור לא ידע את ההבדל. לעיתים מגיח מבין השורות אחד היצורים מתייצב חוצץ ומבקש להשיב תשובה רלוונטית לאותה שאלה עתיקת יומין, אך לא אורכים להם ימיו והוא נטחן עד דק בידי שאר היצורים בני מינו ולא נודע כי בא אדם אל קירבם.

אך למעשה זהו סיפור הרבה יותר מתון מפתיחתו הנמרצת. כי, כפי שעוד תראו, קצבו מוכתב מצמיחתן הסבלנית של הגפן והתאנה בשיפולי הרים קשים ויפים. ואם יותר לי להוסיף שבסופו של דבר הם יהיו אלה שימשיכו להיאחז בכל כוח שורשיהם באדמה הסבלנית והמסולעת הרבה זמן אחרי שאנחנו לא נהיה פה עוד, כי זה מה שטבעם מועיד אותם לעשות.

הבה ונתעסק לרגע בהמצאה אחרת שהמציא היצור עליו אנחנו מדברים, שלצורך העניין נכנהו אדם (אם כי לא תמיד ראוי הוא לשאת תואר זה)- "הצילום". בני אדם המציאו את הצילום, והם גם אוהבים לצלם, מפני שאינם מחבבים את הרעיון שיום אחד ילכו לעולמם. לפעמים אתה לוקח לידך צילום כזה או אחר שהזמן עצר בו מלכת, אם תתבונן בו בריכוז רב לפתע תשים לב לתופעה חוזרת ונישנית בכל הצילומים, שללא יוצא מן הכלל, אם תוכל לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לזמן שקפא בהם לשוב ולנוע, תמיד יסתיים בהם העניין בצער או במוות. או בשניהם.

קחו למשל את הצילום הזה: אם נעיין בו היטב, נבחין בקבוצת בתים מפוזרת בחינניות לא-מסודרת על גבעה מטורשת. ברקע הבתים – עצי זית ותאנה נעים ברוח. אתה יכול כמעט להריח את הריח המתוק של חיטה שרק נקצרה, מתערב באבק העולה מרגלי הצאן השבים מן המרעה ומדגדג בגרון. הייתי יכול למקם את הכפר המופיע בצילום אנונימי זה בהרבה מקומות על פני הכדור שלנו, אך לצורך העניין בחרתי למקמו בהר חברון. אולי משום שהמקום קרוב לליבי ואולי כי אנשי האזור, ללא הבדל גזע ומין, הם אנשים קשים ומחורצים כמו מולדת הסלעים שלהם. השמיים בקיץ, בצילום שבחרנו, הם כחולים ועמוקים מאוד וניתן להבחין בהם צלליות מאיימות של עופות דורסים דואים בדממה גמורה, תרים אחר פגר הבוקר שלהם.

אם נקרב את הצילום אל עינינו ונתבונן בו היטב, נוכל להבחין גם בדמויות של אנשים, שאנו מכנים אותם בני-אדם, ואם נמשיך ונתבונן אל בני האדם האלה נראה גם שהם נפרדים לשני מינים, גברים ונשים. הנשים הן אלה הלבושות שחור, היורדות למלא מים בפחים גדולים שהן נושאות על ראשן. כל הדמויות המופיעות בצילום, בלי יוצא מן הכלל, מטילות צל חד וברור הנחתך מהגוף בכוחה של שמש בהירה ומסנוורת, שנדמה שבהרים הגבוהים אורה בהיר ושקוף עוד יותר. שאר הדמויות המתפענחות בצילום הן דמויותיהם של גברים וילדים שעוסקים בעיסוקים שונים ומתבקשים מאליהם, בחוקיות שנתכנה כך במשך שנים של מסורת, ונמצאו טובים דיים כדי לקיים את קבוצת בני האדם הזאת במקום השליו הזה שאליו נקלעו בכוח היוולדם. למשל, הפלחים הערבים האלה שאתם רואים בפינה השמאלית והרחוקה של הצילום, חורשים כעת בשדות הצרים שנכבשו בסבלנות ועמל רב-שנים. ואם נרחיב מעט את מסגרת הצילום נראה גם את עדרי הצאן גולשים במורדות המסולעים של הגבעות כשהם תרים אחר מזון, ואחריהם נגרר רועה בלאות של קיץ.

לצילומים מתלווה תמיד שקט מסתורי. אך יכול תוכל לדמות לעצמך צלילים אפשריים והגיוניים שעשויים להופיע ולהיעלם באי-סדר מתוכנן כאילו מראש. ואם תתאמץ תבחין גם איך הם רוקמים בחלל הקפוא של הזמן, קומפוזיציה בעלת חוקיות איתנה. אפשר להאמין שהרועה הלאה ישליך מפעם לפעם אבן שתפגע בסלע ותנתר בקול נקישה חד שייעלם מיד, אך יניס בטרם היעלמו את הכבשים מנקיק מסוכן שאליו התקרבו. הרף-עין וכבר נעלם הצליל ופינה את מקומו לקול פכפוך של מים בפחים המתמלאים של הנשים שליד שוקת-המים. אפשר להבחין בה בשוקת בצד ימין של התמונה, שם, מחוץ לבתי הכפר, שוקת בנויה אבנים מקומיות המהודקות זו אל זו בבטון אפור וגס. הרועה מגלגל עכשיו סיגריה באצבעות קשות וחרוצות. מהורהר הוא מצית אותה ובעוד רגע תתנשא תמרת עשן מעל לראשו. טבעות- טבעות של עשן המבקשות להתמזג זו בזו, אך כבר עכשיו נעשה ברור שלא יתלכדו, משום שתמיד האחת מתפוגגת לפני שחברתה נבראת.

זה הזמן להודות שכל מה שמתרחש בצילום הזה, ביני לביני, הוא ניסיון להשיג ניתוק. ניתוק שאיננו אפשרי בעולם שאינו צילום. ואפשר להמשיך כך ולהשתעשע בפענוח הצילום והדברים המתרחשים בו ללא סוף, כאשר לפתע הרועה הזקן משליך את הסיגריה מידו ומסתובב נחרד. מכתף אחת הגבעות, הדומה לגבעה שעליה נמצא הרועה כאילו הייתה תאומתה ממש, אפשר להבחין עכשיו בקבוצת אנשים הנראים אחרת. בהתחלה קשה מאוד להבחין בהם, משום שהם סוג של בני-אדם הקרוי חיילים. בהיותם כאלה הם לבושים בגדים בצבע אחיד שגורם להם להיבלע בסביבה. אך עד מהרה הבחין הרועה הזקן באחד מהם, כנראה המפקד, משום שהוא מצביע בידו בתנועות חדות לכאן ולשם, ובכל פעם שהוא מצביע לכוון מסוים, עולה גם קולו קטן וחלש, משום המרחק, ומיד, עוד בטרם יגיע קולו לאוזני הרועה שעל הגבעה השכנה, ניתקת קבוצה קטנה של חיילים מן הקבוצה הגדולה ומנתרת בקפיצות מצחיקות אל גבעונת קטנה הנמצאת עוד קצת ימינה משם. מיד כשהם מגיעים לשם הם נשכבים על גחונם ונבלעים בין הסלעים כאילו לא היו שם כלל שנייה אחת לפני זה. אחר-כך שוב תנועת יד של המפקד ושוב עולה בת קול מרוסקת, ועוד קבוצת חיילים ניתקת ועושה בדיוק את אשר עשתה הקבוצה הראשונה, אך הפעם מצד שמאל.

הרועה מנסה להסתיר את עצמו מאחורי סלע ועם זאת לא לאבד קשר עין עם העדר שעל שלומו הוא מופקד. במבט מקרוב בצילום אפשר להבחין כיצד האדישות והלאות ששכנו קודם לכן בעיניו פינו את מקומן לחרדה ואולי אפילו לזהירות מסוימת. לא, עדיין לא בהלה, רק חרדה סבלנית שאיננה מתאמצת לבאר לעצמה מה עשוי או עלול עוד להתפתח מקבוצת האנשים האלה הלבושה במדים. ומשום המרחק והאוויר השקוף החוצץ בינם לבינו, הם נראים לו אפילו יותר מצחיקים מאשר מפילי מורא.

בעצם גם הריחוף שלנו מעל הצילום מעניק לנו, קרוב לוודאי, את אותה התחושה שישנה כעת לרועה הזקן. תחושה של מי שצופה ואינו חש שהדברים, כלומר ההרים, הסלעים הכהים, הכבשים המתעלפות בחום, התאנים המרטיטות צללים על קרקע מהבילה, ומחלקת החיילים החמושה שעל הגבעה שם ממול. שכל הדברים האלה אינם נוגעים בנו נגיעה של ממש. כאילו הצפייה מעניקה לנו חסינות מפני כוחם האפשרי וההרסני של הדברים.

אך הנה בעוד אני מתעסק ברועה הזקן ובמנהגי הקיץ השגורים שלו במרעה, פתאום אני רואה, ביחד עימו, שמחלקת החיילים התקרבה כבר מאוד אל בור מים המוקף שוקת בטון אפורה, שמהמקום בו הרועה נמצא הוא נראה כמלבן קטן ושטוח. אחת מנקודות החאקי הזעירות מניפה זרועות גפרור דקיקות, כמו בציורי ילדים, וקבוצה של שלוש נקודות חאקי אחרות ניגשות בריצה למלבן האפור. לאחר השתהות קצרה ובלתי מבוארת לרועה הזקן, הם שבים בריצה אל מחלקתם שמאחורי הסלע הגדול שעל הגבעה. הרועה החליף עכשיו עמדת תצפית משום שהמשחק הזה של נקודות החאקי עם המלבן האפור דמוי השוקת של בור- המים, הכניס מעט תנועה ועניין לשגרת יומו. אך בטרם הספיק לעבור כמה צעדים, ראה לפתע עננה לבנה מתאבכת ומכסה את השוקת. אחר ראה איך גושים של אבן ואבק מתנשאים באוויר מתוך העננה הלבנה, ורק לאחר מכן הגיע לאוזניו קול פיצוץ יבש ולא חזק ביותר, שעלה רק במעט על הנקישה החדה של אבן הפוגעת בסלע בכוח רב ומנתרת ממנו. העננה הלבנה התפזרה לאט-לאט, ממש כמו טבעות העשן שהפריח קודם, וכאשר נמוגה לגמרי אפשר היה לראות שהמלבן האפור של השוקת נעלם והיה כלא היה.

עכשיו חלף פתאום צלו של נשר דואה, וכן עננה קטנה ככף יד כיסתה את עין השמש ומשב קריר ופתאומי הניע את גלימת הרועה. הוא מיהר לכנס את הצאן שנפוצו לכל עבר, והחל לרדת בזהירות לעבר המקום שבו ניצבה קודם שוקת הבטון. קבוצת נקודות החאקי נעלמה כבר מעבר לאחת הגבעות המקיפות את המקום אל יעד לא ידוע, שישנה לו קרוב לוודאי משמעות אי-שם מחוץ למסגרת הצילום. מבין בתי הכפר אפשר היה עכשיו להבחין בדמויות זעירות, מגיחות לאט ובזהירות החוצה. במקום שבו עמדה שוקת הבטון התרחבה במהירות שלולית של מים קרירים שנספגה במהירות בין סדקי הקרקע הצחיחה שמסביב.

כמובן שבצילום בעל זווית כה רחבה אי-אפשר להבחין בדברים שאינם נרשמים בספרי ההיסטוריה כמו שברון-לב או כאב ממשי של בעלי-חיים ובני-אדם, שהמלבן האפור של השוקת היה מקור המים היחידי שלהם. גם הרועה הפך להיות נקודה קטנה לבנה המעיזה נקודות צמר בהירות במורד הגבעה והלך ויצא במהירות ממסגרת הצילום שבידנו. קשה היה לראות את פניו לפני שנעלם ולכן לא אוכל לגלות אם עמד בהם צער כלשהו. ובאמת כאשר עוסקים בצילום אין זה מן הראוי להיכנס לדברים בטלים כל-כך כמו תחושות והרגשות. דברים שעשויים לקלקל משהו ממימד הריחוק וחוסר השייכות לדברים המתרחשים.

ייתכן גם שאילו היה הצילום מופיע בעיתון כלשהו, היה זוכה בוודאי לכותרת בנוסח: "במסגרת אימון צוות חיילים פוצצו בור-מים בפאתי כפר פלסטיני שבהר חברון", אך מאחר שבצילום אחר אנחנו עוסקים, אפשר לומר בשקט (כדי שאף אחד לא ישמע) שבני האדם עשו עוד צעד קטן לקראת העברת השלטון בכדור הכחול שלנו לרגלי החרקים.

בור מים, צילם רן בר