במעגלי האקטיביזם בהם אני נעה תמיד חשבתי שיש נטיה קלה להגזמה. כן, הפאשיזם – הוא עולה – אנחנו אומרים, אבל אני תמיד האמנתי שזה נאמר עם קצת הגזמה, עם חיוך, עם אמונה כנה שזה לא יכול להתדרדר עד שם. אולי זה כי היה לי קשה לתאר מה זה פאשיזם, אולי כי זיהיתי באמרה דרך להלהיב את מעגל התומכים במאבק, ואולי זה כי אף פעם עוד לא נתקלתי בפאשיזם באופן אישי, פנים מול פנים, אלא רק קראתי, שמעתי או השתפשפתי בו קלות.

אי לכך לא חשבתי באמת שיש פאשיזם שיכול להיות כל כך מוחשי. זה תמיד הפלסטינים, החיילים, הממסד, מידי פעם איזה טלפון מאיים, איזה סרטון טורדני באינטרנט, מעצר, בית-משפט, אבל בסך הכל החזות המתורבתת נשמרת עם חריגות קלות. היתה לי נטיה להתיחס לזה, באופן אישי, עם קריצה. אולי זה כי פשוט לא הבנתי, לא חוויתי במה מדובר. זה תמיד היה מרוחק במידת-מה ממני.

אבל אתמול תפיסת עולמי השתנתה. באתי במגע עם הפאשיזם, פנים אל פנים, האגרוף שלו מוצמד לפרצוף שלי, ולפרצופם וגופם של רבים מחברי וחברותי. הפה שלי מדמם, האף של ההוא שבור, העין של האחר שטופת דם, הראש שלה פתוח.

מתנחלים תוקפים פעילי שמאל, ענתות, 30 בספטמבר 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

כשחוויתי עד כה גילויי שנאה ואלימות מצד שוטרים בהפגנות לא באמת האמנתי שכל המערכת היא כזו. בסופו של דבר אני אופטימיסטית, ורציתי להאמין שגם אם המצב מדורדר לא כל בני האדם כאלו רעים, ולשנאה יש גבול. אפילו עכשיו, כשאני חושבת על אירועי הלילה הקודם, אני מטילה בהם ספק. זה לא יכול להיות, אבל אני זוכרת את האימה שאחזה בי, ואני לא מצליחה להתנער ממה. ומצד שני, אני לא מסוגלת להעביר במילים את החוויה שעברתי אתמול. אני נאלמת דום.

יש שיבקרו אותי ויגידו שגדלתי בבועה – וזה נכון. אני בטוחה שיגידו שלא הבנתי רק כי אני יהודיה וזכיתי לפריבילגיות – וגם זה נכון. אני לא גאה בחוסר ההבנה שלי, אני פשוט מופתעת כמה קיצוני המצב שמצריך את השינוי שלה, וכמה אני לא רוצה להאמין, מפקפקת בחוויות של עצמי, מנסה לסובב את אירועי אתמול כדי שאוכל לישון בלילה. ואני המומה וכואבת מכך שאני לא מצליחה לבטא את הרגשת ההפקר שחוויתי שם, את התימהון אל מול תהום שאיימה לבלוע אותי.

באיזה שהוא מקום נותרה בי עד אתמול האמונה, הנאיבית, יש שיגידו, שבסופו של דבר אותו מושג שנקרא “החוק” או אולי אפילו “הצדק”, יבוא לעזרתי. יכול מאד להיות שיש שיתיחסו לדברי בביטול – היא נאיבית – יגידו, היא שקועה בפריבילגיות שלה כיהודיה שלא מאמינה שהדבר הזה יוכל לקרות לה – אבל אתמול זה קרה.

כששוטרים במדים עומדים בחוסר מעש וצופים בקהל מתלהם ואלים של כ-200 איש תוקף קבוצה של 50 אנשים האשליה הזו נשברת.

בשלב מאוחר הגיע האמבולנס – ורצתי אליו – השפה שלי מדממת (בין הקלות שבחבלות שספגנו), בוכה – ואמרתי – תעזרו לנו – אין לי כבר למי לפנות – השוטרים – יותר סביר שיסגירו אותנו לקהל הרעב, שיניו נוטפות ריר ואגרופיו שלופים להראות את נחת זרועם, לומר – הנה הובסתם ולא תשובו כי אנחנו נרצח אתכם (ולצערי אני מאמינה להם). והם – מהאמבולנס – הסתכלו עלי ספק מבולבלים, ספק אדישים ואמרו – את רוצה להיכנס? זה המפלט שהוצע לי מהפאשיזם – אבל אני יודעת שזה לא יספיק.

כשחבורה של מתנחלי עלמון סגרה על א. בשדות והכתה בה באגרופים ובבעיטות, אחד השוטרים שצפה במחזה בא אליה בסוף ואמר לה בהיתממות רשעה – “גברתי, נפלת, בואי אעזור לך לקום”.

כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – “נזיין אותך בתחת” – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה.

הפאשיזם הוא המקום בו הסולידריות האנושית הבסיסית, האמפתיה, אם תרצו, נעלמת לבלי שוב. נשים מריעות לקריאות אונס, גברים הופכים לחיות בלתי נשלטות, ואותו מושג שקרוי “החוק”, שאמור להגן עלי – וכאן באמת מדובר בהגנה – שכן ברחתי מהמון משולהב שרק מחכה לגרור אותי לפינה חשוכה ולגרום לי להעלם – אותו “חוק” – הם השוטרים (שרבים מחבריהם היו בהמון המשולהב, שלא בתפקיד) – צופה בשקט מהצד – ובחיוך מריר ולגלגני אומר לי בעיניו “סוף סוף, סוף סוף”.