מתנחלים מענתות עלו לעברנו, עשרות. התקשרתי למשטרה וביקשתי שישלחו אלינו את הכוחות שנמצאים כה קרוב. ללא הועיל. המתנחלים הגיעו ותקפו אותנו.

זה כארבע שנים שאבו סלאח אל ריפעי ואשתו אימן מנהלים קרב חסר סיכוי כמעט על אדמתם, בכפר ענתה. האדמה נמצאת בבעלות המשפח מדורי דורות, ואל ריפעי קיבל אותה בירושה. למזלו הרע, על אדמתו – ועל אדמתם של תושבי ענתה רבים, חלקם בני משפחתו – הוקמה בשנת 1982 ההתנחלות ענתות. ההתנחלות גדלה ותפחה עם השנים, וכיום נמצאים בשטחה המגודר מאות דונמים של אדמות פלסטיניות פרטיות הרשומות בטאבו – אך בעליהן אינם יכולים להגיע אליהן. סיפורו של אל ריפעי שונה במעט: אשתו אימן היא ישראלית ויהודיה לשעבר, ולכן בעלת תעודת זהות "כחולה". על כן, אל ריפעי ואשתו מורשים להיכנס להתנחלות, ולא נמנעת מהם הגישה לאדמתם. שאר הפלסטינים בעלי האדמות נדרשים לעשות תיאומים בלתי אפשריים כדי להגיע לאדמתם ולעבדה.
אך גם מאל ריפעי ואשתו לא נחסכו מרורים. מתנחלי ענתות ניסו בשנים האחרונות ככל יכולתם לגרש אותם מאדמתם. מנת חלקם הייתה עקירת כל עצי הפרי שהיו בחלקה, הריסת ציוד חקלאי, זיהום באר המים על-ידי זריקת נבלה ופסולת, שריפת המערה הנמצאת בתחום החלקה והחלקה עצמה, עקירה מתמדת של נטיעות חדשות, איומים על חייהם ותקיפות. למשטרה הוגשו אינספור תלונות – אך דבר לא נעשה כדי להפסיק את ההתעללות. ריפעי ואשתו לא נכנעו, וכנגד כל הסיכויים הם ממשיכים לנסות לשמור על זכותם להחזיק באדמתם.

לפני כשלושה חודשים קיבלנו, פעילי תעאיוש, פנייה מאל ריפעי ואשתו. הם היו על סף ייאוש, וביקשו את עזרתנו. הגענו, שני פעילים, ופגשנו זוג מקסים, שכל בקשתו – שלא יגרשו אותו ולא יפגעו בו, באדמתו וברכושו. ניסינו, והצלחנו, לרתום אנשים וגופים לעזרתם. בשבועות האחרונים הגיעו לעזרה, מספר פעמים, פעילים ישראלים, ונטעו באדמת אל ריפעי עצים חדשים. כעבור זמן קצר מצא אותם אל ריפעי עקורים.

ביום שישי האחרון, 30.9.2011, קבענו, מספר פעילים, לבקר את ריפעי ואשתו. הגענו כחמישה עשר פעילים, והבאנו איתנו טוריות כדי לעבוד באדמה. מובן שהתקבלנו בזרועות פתוחות, בחום ואהבה. זמן קצר אחרי הגעתנו ראינו את רכב הביטחון של ההתנחלות ענתות נעצר על הכביש הראשי. קצין הביטחון לא אהב, ככל הנראה, את עובדת הימצאותנו, והזמין משטרה. למקום הגיעו כוחות מג"ב, אך הם לא הפריעו ולא התערבו. עם הזמן הגיעו עוד ועוד מתנחלים, והתקבצו על הכביש הראשי, במרחק כ-200 מ' מהגבעה שעליה היינו.

בשעות הצהרים המוקדמות היו כבר יותר מ-20 כלי רכב של מתנחלים. ראינו שניים מהמתנחלים עולים לעברנו. מיד התקשרתי למשטרה והתרעתי. למטה, על הכביש הראשי, היו כמה ניידות ושוטרים, אך אלה לא מנעו את הגעתם של שני המתנחלים. כשהתקרבו, הם קיללו ואיימו. מתנחלים נוספים החלו לעלות לעברנו, עשרות. התקשרתי שוב למשטרה, התרעתי מפני שפיכות דמים, וביקשתי שישלחו אלינו את הכוחות שנמצאים כה קרוב. אך ללא הועיל. המתנחלים הגיעו אלינו ותקפו אותנו. זה היה ממש לינץ'. חטפתי כמה אגרופים, נזרקתי אל הארץ, וכשהצלחתי להתרומם ראיתי קצין מג"ב. רצתי אליו, והתחננתי שיגן עלי, שיציל אותי. ממש אחזתי בו. אך המתנחלים המשיכו להכות, לא שמעו לקריאות הקצין להתרחק, חטפו את אחת המצלמות שהייתה בידי, שברו אותה, השליכו אותה על הקרקע, ורמסו אותה ברגל גסה. המתנחלים המשיכו לרמוס, ולהכות אותי בעוד אגרופים, ואני צרחתי וראיתי את הסוף… מצאתי את עצמי שוב על הקרקע, ושוב מתרומם ומתחיל לברוח. כבר נעלמו לי המשקפיים, ולא בטוח לאן, וראיתי את המתנחלים מתקרבים וצועקים לעברי. רצתי לכיוון הכביש, וראיתי קצין משטרה. בוכה ונסער ביקשתי שיציל אותי. הוא לקח אותי אל הרכב, ואיך-שהוא הצלחנו, שני פעילים, להימלט ולצאת מההתנחלות.

אך מה עם השאר? הם המשיכו לחטוף, והלינץ' נמשך. שלושה מהפעילים עדיין בבית החולים "הדסה" עין-כרם, אחד פצוע ראש, ואני יצאתי בנס רק עם יד שבורה והרבה חבלות.

* הכותב מעדיף, בנסיבות העניין, לא לפרסם את שמו המלא – השמור במערכת.
** הערת העורך וגילוי נאות: לאחר עריכת המאמר התברר לי שבין המותקפים היה גם בני, פעיל "סולידריות".