ברמאללה לא רוצים עוד אינתיפאדה ומפחדים מהתגובה של הצבא

בעקבות הודעתו אתמול של שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מליכי, כי הרשות תפנה למועצת הביטחון של האו"ם בשבוע הבא, צפוי היום אבו מאזן לשאת כאן נאום שבו יכריז לפני הציבור הפלסטיני על הבקשה לקבל את פלסטין כחברה מלאה באו"ם. הבקשה תוגש ביום שישי הבא, וניתן היה לדמיין שההכנות יהיו בשיאן. אך מלבד הדחפורים המכשירים את הרחבה הגדולה, שם ייערכו "חגיגות העצמאות", לא ניתן להרגיש בתכונה מיוחדת ברחובותיה של רמאללה.

94 דגלים של מדינות שכבר הכירו במדינה פלסטינית מקיפים את הרחבה, והרחובות הסמוכים כבר קיבלו את שמותיהן של חלק מהמדינות הללו, בהן צ'ילה וברזיל. אך אף אחד לא מדבר כאן על אינתיפאדה. הלקח מהאינתיפאדה האחרונה נצרב היטב בתודעה הפלסטינית, אך עמו גם ההבנה שמעתה על הפלסטינים להתמקד במאבק עממי נוסח האביב הערבי: תהלוכות, הפגנות ואולי זריקות אבנים פה ושם, אך ללא ירי, מחבלים מתאבדים או פיגועים נוסח שנת 2002.

כל הפעילויות המתוכננות החל מיום רביעי הבא ועד לנאומו של עבאס לפני העצרת הכללית של האו"ם, מאורגנות על ידי מטה הקמפיין המכנה את עצמו "או"ם 194" - על שם 194 המדינות החברות באו"ם, וגם על שם החלטה 194 של האו"ם בעניין הפליטים הפלסטינים. האירועים יתקיימו כולם במרכזי הערים הפלסטיניות, סימן לניסיון ברור להימנע מעימותים עם צה"ל בשולי הערים.

"תשכחו מאינתיפאדה שלישית", אומר ל"הארץ" אחד העיתונאים הפלסטינים המובילים בגדה המערבית, שנחשב מקורב לפתח. "אנחנו מאמינים כיום שרק התנגדות בדרכי שלום יכולה להביא לנו תוצאות. לא אינתיפאדה ולא בטיח. שום דבר".

מה עם זריקות אבנים?

"אפילו את זה ימנעו. תרשום. מנגנוני הביטחון הבהירו בפקודות שנתנו לאנשיהם: לא לאפשר אפילו זריקות אבנים. יותר מזה, ורדים אסור יהיה לזרוק על הישראלים".

ומה יקרה בקלנדיה, שם אין מנגנוני ביטחון פלסטיניים, או בנקודות חיכוך אחרות?

"הם יתפזרו בין האנשים בבגדים אזרחיים וישברו את הראש של מי שינסה לעשות בלגאן".

העיתונאי, שכבר חווה שתי אינתיפאדות על בשרו, אינו מסתיר את העובדה שלהליכה לניו יורק יש משמעויות פוליטיות ניכרות. "אין ספק שפתח ועבאס יהיו המרוויחים העיקריים, בעוד שהחמאס יינזק", הוא אומר.

רוצים שלום, לא רוצים שלום

את האמירות כי איננו צפויים לאינתיפאדה שלישית, ניתן לשמוע בכל מקום ברחבי הגדה. התחושה הכללית בקרב הציבור הפלסטיני היא של עייפות. אולם האפשרות להסלמה והידרדרות קיימת בכל זאת. בדרום העיר, במחנה הפליטים אל-אמערי, מתגוררת משפחת אבו חמד. האם לטיפה, בת 62, השיקה בשבוע שעבר את הקמפיין של "או"ם 194" והגישה בקשה סמלית למשרדי האו"ם במחנה בבקשה להכיר בפלסטין. מדובר במשפחה שהיתה בשלושת העשורים האחרונים חלק מן "הגרעין הקשה" של הלחימה בישראל.

ארבעה מבניה של לטיפה שפוטים למאסרי עולם בכלא הישראלי. בן אחר, עבד אל-מונעם, נהרג מאש כוח ישראלי מיוחד במאי 1994 בגיל 25. בפברואר 1994, חודשיים לאחר שנעצר על ידי כוח מסתערבים בביתו במחנה הפליטים, רצח את רכז השב"כ נועם כהן בביתוניא שבמערב רמאללה, אחרי שהשב"כ חשב כי הצליח לגייס אותו כסוכן. אחד האחים, נאסר, שנשפט למאסר עולם, נחשב לאחד ממקימי גדודי חללי אל-אקצה של הפתח. "הוא המקים, בה"א הידיעה", אומר אחיו נאג'י בגאווה מופגנת. גם נאג'י, פעיל פתח בולט עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, היה בכלא הישראלי שנים רבות.

"אנחנו לא מעוניינים באינתיפאדה", הוא אומר. "אני אומר לך את זה כמקורב למקבלי ההחלטות אצלנו. רק לפני כמה ימים אמר אבו מאזן שלא יאפשר שבימי כהונתו תפרוץ אינתיפאדה שלישית. אני לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד ואתה יודע בדיוק מי המשפחה שלנו. אבל היום האינטרס הפלסטיני הלאומי הוא לא להסתבך באלימות. בעבר חשבנו שהחשש הוא שנוער שלנו יתפתה לגלוש למעשים אלימים. אבל הם קיבלו את ההשראה שלהם בחודשים האחרונים מהאביב הערבי במצרים ובמקומות אחרים, וכולם מבינים שרק בדרכי שלום ישיגו את מטרתם.

"הפחד שלי אינו ממה שיקרה אצלנו, אלא ממה שיהיה עם החיילים שלכם ועם המשוגעים אצלכם בצבא".

אחיו של נאג'י, ג'יהאד, בן 22, שהיה אף הוא בכלא הישראלי, מסכים עם הדברים, וכך גם האם לטיפה. "אני מקווה", היא אומרת, "שלא יהיה ירי ושלא יהיו נפגעים. אנחנו לא רוצים לראות עוד אנשים נהרגים אצלנו. אני שילמתי מחיר יקר מאוד, כמו כל בית בפלסטין. יש הרוג, ישנם אסירים. אני מנועה מלראות ארבעה מילדי. אנחנו רוצים שלום עם ישראל, אך היא לא רוצה בכך. אנחנו נחזור לאדמות שלנו, גם לשטחי 1948".

נאג'י, בן 46, קוטע אותה. "כן, אבל אמא, הבקשה היא להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967". לדבריה, "הבקשה היא אמנם להכרה בשטחי 1967", היא אומרת, "אך זה השלב הראשון. אחר כך נרצה את 48'". נאג'י שוב נבוך מעט, מסביר לה: "אמא, יש קונסנזוס לאומי אצלנו שהולכים לשתי מדינות. אנחנו רוצים בשלום". לטיפה מתרככת אט אט וחוזרת בה. "אני מסכימה, אבל בבקשה שהיהודים יסכימו. אני רוצה שלום עם כולם, גם לישראלים. אנחנו לא טרוריסטים, אנחנו מוכנים לחיות עמם בשלום".

ג'יהאד הבן הצעיר מתערב: "אני לא רוצה שלום. לא מאמין בשלום איתם". לטיפה: "לא נכון, אם יהיה שלום נוכל לראות סוף סוף את האחים שלך. אני באמת חושבת שיש אמהות ישראליות שרק רוצות בשלום. אנחנו רוצים לעצור את שפיכות הדמים וההרג בינינו. אני אופטימית. אני מקווה שלא יהיו שהידים בהפגנות. אבל גם אם כמה ילדים זורקים אבנים, אלה רק אבנים. בתוך שעה-שעתיים זה ייגמר. אבל אם יירו לעברם, זו בעיה".