רציתי לספר על מחמוד, הילד בן השלוש עשרה שמאז שב מכלא עופר הוא ראשון הילדים הממהרים לעברי. אולי כי מישהי התעניינה בגורלו.
התעניינות ודאגה אינה מנת חלקם של הילדים של קלנדיה. מנתם היא הדרישה, הדחייה והנגיסה.
ילדים שנידונו לילדות של עבדות.
עבורי מחמוד אינו עוד אחד מכולם אלא לכשעצמו, הוא נראה, הוא מצולם, הוא מחייך, הוא מחכה ליום הקבוע בשבוע בו יקבל את תמונתו, וכשאני שואלת מה מצב הרגל שנפגעה כשהוכה, הוא מטה ראש בביישנות שאינה אופיינית לו ולחבריו, מחייך ומשיב: `לא, זה כבר לא כואב...` ובמבוכת מה נעתר לספר מסיפורי הכלא. מחמוד סיפר ששם שמונה חלקו חדר, מהם נערים ומהם בגירים, שהקטן מכולם היה ילד בן עשר(!) ממחנה הפליטים ג`לזון המרצה שלושה חדשי מאסר, שהוא עצמו, מחמוד, לא הוכה שם, רק נלקח לחקירה, שהכחיש שזרק אבנים ושהחוקרים דרשו שימסור שמות. כששוחרר והושבו לו בגדיו `הם לא לקחו את הכסף` ורווחיו מיום העבודה בו נעצר נשארו בכיסים וכיסו את עלות נסיעתו חזרה הביתה.
כמה שעות מאוחר יותר, בין חצות לשחר, נורו למות בידי חיילים מעתצם אדואן בן ה-22 ועלי ח`ליפה בן ה- 23 ממחנה הפליטים קלנדיה.
וידעתי שהדברים קשורים, הילדים בנערים, הנערים בבחורים, כמו חוליות בשרשרת של אימה מתארכת ושעלי לספר גם את אירועי אותו הלילה, כי הידיעה וההיכרות מביאה עמה גם את חובת הסיפור ומתן קול לילדים החיים ולילדים הירויים.
שעלי לספר על הנער בן החמש עשרה שכדי לעצרו פשטה יחידת חיילים חמושים על מבואות מחנה הפליטים בשעות של טרם יומו הראשון של חודש הרמדאן לעצרו. לאחר שנפרצה דלת הבית, חדרו החיילים וחיפשו והפכו ושברו והרסו, ומשלא מצאו את זה שלשמו באו, לקחו כעירבון את בן הדוד.
לספר על האב שלא נשא תפילת הודיה על שבנו ניצל, אלא כאברהם, אבי האומות אחז בבוקר המחרת ביד אהובו והוליכו להמיר את המשכון, להסגיר את ילדו למבקשיו.
לספר על האם שלוותה בעיניה את השניים האחוזים זה בזה, הולכים ומתרחקים, הולכים ונעלמים אל מקום חורבנה.
לספר שמשהשתבשה תכנית הפולשים, מיהרו אצבעותיהם ללחוץ על ההדק ולהרוג את שני הצעירים שנקרו על דרכם.
לספר שאת עלי חליפ`ה הכרתי, את עלי חליפ`ה שכדור רובה חדר לגבו, חורר את גופו לרוחבו ויצא מעברו האחר.
שצילמתי את עלי חליפ`ה זמן לא רב לפני היום המר ההוא, כי ילדים בכל גיל מבקשים להצטלם ולקבל את מזכרת דיוקנם.
שאולי הייתה זו התמונה האחרונה שהנציחה את עלי החי, התמונה הזאת, סיפר לי ח` חברו, הונחה בסוכת האבלים בבית הוריו.
לספר שעלי שהכרתי היה בחור מיישיר מבט וקל שיחה, שהמריא בדמיונו למציאות שאינה ברת השגה למי שביתו מחנה פליטים. וטוב שכך היה, כי אולי הדמיון והבדיון היו לו מפלט ונחמה.
וזה סיפור הילדים של היום השלוב בסיפור הנערים והבחורים של מחר, שזילות חייהם ומותם אינם מהדהדים, שערפם וגבם חשופים ללא מגן, כי הם, הילדים של קלנדיה, משל לסיפור הכיבוש.
ד-ה
