תנו לחיות בארץ הזאת

"את ישראלית?" הוא שאל אותי.

"כן", עניתי לו.

"אז איך עברת לצד הזה?"

בדמיוני עניתי לו: "מה חשוב איך? איכשהו. תמיד אני מחפשת לי דרכים לעבור מצד אל צד". אבל במציאות עניתי: "פשוט מאוד. נסעתי במכונית שלי".

"ולא ראית את השלט לפני המעבר? אסור לישראלים להיכנס הנה!"

כן, ראיתי את השלט: אדום, גדול. כתוב עליו: "דרך זו מוליכה בהמשכה לשטח A, המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית. כניסת ישראלים לשטח A אסורה, מסכנת את חייכם, ומהווה עבירה פלילית!!"

"ראיתי", עניתי לו. "אבל אף אחד לא עצר אותי ונסעתי, הרי כפר עקב סופח לירושלים ולא נמצא בשליטת הרשות הפלסטינית".

האמת היא שלא זו בלבד שראיתי את השלט, כי אם ברגע שהייתי מעברו האחר של מחסום קלנדיה גם חשתי בכל חושי שאחת היא מה וכמה סיפחו פה, ירושלים רחוקה מאוד מכאן והעובר את המחסום הזה חוצה גבול ברור ונשאב אל מערבולת של מציאות אחרת וחיים אחרים: בלגן ולכלוך וצחנת כלי רכב, אנדרלמוסיה של מכוניות ואנשים וביניהם כלבים משוטטים, ובכל מקום גלי אשפה וגרוטאות ופסולת מכל המינים והסוגים. ככה נראה המרחב הציבורי של קלנדיה שבצפון ירושלים - שטח הפקר, שטח מופקר, שכונה, מחנה פליטים, כפר, אין לדעת, ודומה שאף אחד גם לא רוצה לדעת. זו ארץ נכר תחת שלטון צבאי, שניכר בחומות ובמחסום הענקי המכוער הסוגרים עליה, ובג'יפים הצבאיים שעושים בה סיבוב מפעם לפעם.

עם זאת, לא הרגשתי כלל שאני מסכנת את חיי, איש לא שם לב אלי ובלאו הכי אני סבורה שחיי הם שלי ולא של מדינת ישראל, ואני לבדי אחראית עליהם. עניין אחר, כמובן, הוא העבירה על החוק, עניין הנתון להגדרותיה של המדינה שאני אזרחית בה, כלומר ישראל. השלט הודיע לי אפוא שאני עומדת לעבור עבירה פלילית. הוא הודיע לי גם שהדרך מוליכה אל שטח בשליטת הרשות הפלסטינית, שלישראלים אסור להיכנס אליו. אבל מאחר שלא היה לי מקום לפקפק בכך שהרשויות הישראליות שהעמידו אותו כאן יודעות היטב שקודם לכן הדרך מוליכה אל שטחים גדולים שסופחו רשמית לשטחה המוניציפלי של ירושלים, מאחר שכך הרשיתי לעצמי לקבוע שהן מטעות אותי, ואף מטעות אותי בכוונה ובזדון. הן רוצות שלא אראה מה מתרחש בעבר האחר, ואילו אני רוצה דווקא לראות, לראות ולתעד. עברתי אפוא.

וכשרציתי לחזור, נתפסתי. כי בכיוון הזה, שלא כמו בכיוון ההפוך, כל מכונית נבדקת: מטען, אנשים, תעודות זהות. עם זאת, החייל במחסום לא ידע מה לעשות בי. לא היתה לו תשובה על השאלה ששאלתי אותו, איזו דרך אחרת יש לי להגיע אל אנשים שאני מכירה בשכונה הירושלמית כפר עקב, שנמצאת במרחק נסיעה של חמש דקות מהמחסום. המכונית הפעם לא היתה מכוניתי כי אם מכוניתו של עלאא ג'אוני, תושב כפר עקב שבביתו ביקרתי. מצב הדברים הזה הביך את החייל עוד יותר. הוא החזיק בידו את התעודות שלנו, שתי תעודות תואמות, שתיהן ישראליות. אבל דווקא לעלאא הפלסטיני היה פה יתרון עלי: על פי ההנחיות שניתנו לחייל, הרשות לעבור נתונה לו, תושב כפר עקב, המסופח לירושלים, ואינה נתונה לי, תושבת שכונת בית הכרם. אז מה עושים כששניים כאלה יושבים במכונית אחת? מעכבים את שניהם? מוציאים את הגברת ומניחים לאדון לנסוע לדרכו והגברת תישאר תקועה פה, לא לבלוע ולא להקיא?

בינתיים כבר נהיה במחסום תור ארוך במיוחד בגללנו ונשלחנו לעמוד בצד לצורך הבירור. ואז הצעתי שאני, שככל הנראה איני שייכת לכאן ואיני חוקית פה, אצא מהמכונית, ועלאא, ששייך לכאן וגם חוקי פה - במחסום הזה שנועד לערבים ולא ליהודים, והוא גם נראה ככה: צבאי ומכוער ומשפיל את כל באיו, שולטים ונשלטים כאחד - עלאא ימשיך מיד בדרכו, שאם לא כן יאחרו שני ילדיו, שישבו במכונית מאחור, ליום הלימודים שלהם. אבל החייל כבר פנה ללכת עם התעודות של שנינו והמאבטח שהתייצב על יד המכונית אמר: "הוא לא יכול להמשיך. כי אולי נצטרך לרשום גם את הפרטים שלו. יש פה כללים, זה לא הולך ככה".

לשמע האמירה הזאת הרגשתי לא נוח, כי האמת היא ש"חוקיותו" של עלאא בירושלים תלויה על בלימה, ומי יודע מה יהיה גורלו אם ירשמו את פרטיו במצב מפוקפק כזה. איני יודעת אם הפרטים שלנו נרשמו או לא. החייל, על כל פנים, חזר די מהר מן הבירור שאולי עשה ואולי לא עשה והרשה לנו להמשיך בדרכנו. עד עכשיו לא ברור לי על פי אילו כללים נהגו בנו רגע כך ורגע כך ומהם חוקיו של מחסום קלנדיה (ראו מסגרת: תושבים בעירבון מוגבל). על כל פנים, מאז כבר נסעתי לכפר עקב וחזרתי ממנו כמה וכמה פעמים, ולמדתי שאפשר לבוא ולצאת גם דרך מחסומים אחרים, שהבדיקה בהם שטחית יותר מאשר בקלנדיה.

אבל לא לשם לימוד עוד פרק אחד בהווי החיים של המחסומים עשיתי את כברת הדרך הזאת של קילומטרים מעטים, המתארכת ומתקצרת לפי מצב רוחם של החיילים והמאבטחים ולפי הפקקים והמהמורות שבכבישים. לא, נסעתי כדי להתוודע אל משפחת ג'אוני ולנסות להבין כיצד קרה שלא לעלאא ולא לאשתו מימי ולא לשלושת ילדיהם הקטנים אין שום מעמד חוקי במקום שהם חיים בו, אף על פי שגם הוא וגם היא נולדו בארץ הזאת, הם והוריהם והורי הוריהם.

מובלעת מוזרה

לעלאא ג'אוני אין מעמד חוקי בשום מקום בעולם. ג'אוני, בן 35, נולד בירושלים, בבית שבנה סבו בפאתי שייח' ג'ראח והיום הוא עומד תקוע עם עוד שני בתי אבן ישנים אבל מטופחים ומוקפים גינות במין מובלעת מוזרה קטנה ברחוב חסר שם בפאתי השיכונים הצפופים של מעלות דפנה. מעלות דפנה היא אחת מארבע שכונות שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים וכונו "שכונות הבריח" - הן נועדו להבטיח רצף יהודי בין ירושלים המערבית להר הצופים. רצף ההתיישבות היהודית הזה בלע את שלושת הבתים הערביים ולא נודע כי באו אל קרבו. אבל הוריו של עלאא עדיין נחבאים אל הכלים בביתם הישן, ושער ברזל פרטי, סגור על מנעול ובריח, מצניע אותם עוד יותר בתוך שכונת הבריח המקיפה אותם, תוחם להם ולפרטיותם גבול בתוך העיר שמעטים מתושביה יודעים אל נכון מהם גבולותיה: מדרום היא נוגעת בבית לחם ובבית סחור ומצפון - ברמאללה.

העיר הזאת, יותר ממה שחוברה לה יחדיו אחרי 67', היא מתפשטת: בריחים-בריחים, טבעות-טבעות, טלאים-טלאים. מפה, משייח' ג'ראח/מעלות דפנה, יצא עלאא, והוא בן 19, לארצות הברית ללמוד הנדסת מכונות. הוא סיים תואר ראשון ושני ובין זה לזה עבד זמן מה כדי לממן את לימודיו, מה שהאריך את שהותו מעבר לים. בדיוק כמוני, בצעירותי, שנסעתי ללמוד בגרמניה ומסיבות שונות נשארתי שם פרק זמן ארוך יותר. אבל שלא כמוני, שכאשר רציתי חזרתי והשתקעתי מחדש בארץ שנולדתי בה ובעיר שבחרתי לגור בה, ירושלים - לו לא הרשו לחזור, כי בזמן היעדרו ושלא בידיעתו שלל ממנו משרד הפנים את מעמד התושבות שלו בארץ ובעיר שנולד בהן.

הדבר הזה התגלה לו כשביקש לשוב ולחיות פה, וכעת, כבר כשנתיים, הוא שוהה עם משפחתו בכפר עקב ואינו מגורש מכוח רישיון ביקור, ובעניינו מתנהל דיון משפטי ארוך ויגע המעכב את גירושו - בינתיים. ואולם, בניגוד לעניין המסתורי של מחסום קלנדיה, שהוקם משום מה בתוך תחומה המוניציפלי של ירושלים ואין לדעת בוודאות מי מהירושלמים רשאי ומי אינו רשאי לעבור בו, ועל מה ולמה - בעניינו של עלאא אפשר דווקא להתוודע אל הכללים שמכוחם מותר או אסור לבני אדם להיכנס לישראל, לחזור אליה ולהישאר בה, ושמכוחם כבר נשללה הזכות לגור בירושלים ממנו ועוד מאלפי פלסטינים שנולדו בה, הם והוריהם והורי הוריהם. כי יש בכתובים חוקים ותקנות ונהלים, שקצתם היו קיימים לפני 67' וקצתם פורשו ואף הומצאו במיוחד לצורך גירושם של אותם פלסטינים, והיד עוד נטויה.

קרוב לוודאי שלא רבים הם הישראלים שנדרשים לטרוח וללמוד את אותם חוקים ותקנות ונהלים. אני, למשל, שהורי והורי הורי נולדו בפולניה, לא נאלצתי לחקור דבר וחצי דבר כשהחלטתי לחזור הנה, לא אני ואף לא בן זוגי, יורגן ניראד, שבא לחיות עמי כאן. אדרבה, יורגן, אף על פי שהוא והוריו והורי הוריו, הקתולים, נולדו בגרמניה, קיבל מיד, בזכות נישואיו לי, תעודת עולה ומעמד של תושב קבע בישראל מכוח חוק השבות, וזכה בכל ההטבות שניתנו אז לעולים חדשים: החל באפשרות לקנות מכונית בלי מסים וכלה באפשרות לקבל שלושה חודשי משכורת מהסוכנות היהודית, דבר שהקל עליו מאוד למצוא עבודה. עברו עוד שנים אחדות ומשרד הפנים, בלי שהתבקש כלל, הודיע לו במכתב רשמי שהוא רשאי לנצל את זכותו לרכוש לו אזרחות ישראלית מלאה.

עלאא ג'אוני, לעומת זה, מנסה ללמוד כבר שנים אחדות מהו הבסיס החוקי, לכאורה, שמשרד הפנים מסתמך עליו כשהוא שולל ממנו את הרשות לשבת בעירו. וכך התברר לו שעל תושבי ירושלים המזרחית שסופחה לישראל חלות הוראות סעיף 1(ב) של "חוק הכניסה לישראל", הקובעות ש"מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או בעל תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". כלומר, אנשים אלה, החיים פה מדורי דורות ולא נכנסו כלל לישראל כי אם סופחו אליה לאחר שישראל נכנסה אליהם בשנת 67', מוצאים עצמם יושבים בה מתוקף רישיון שעלול להיות מופקע מהם כאילו היו תיירים, מהגרים או עובדים זרים.

איך הוא עלול להיות מופקע מהם? מתוקף קובץ תקנות הקרוי "תקנות הכניסה לישראל", שתקנה 11 בו פוסקת שרישיון הקבע של אדם יפקע אם בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל. ועוד היא פוסקת, שאדם נחשב כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם התקיים בו אחד מאלה: 1. הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות; 2. הוא קיבל רישיון לישיבת קבע באותה מדינה; 3. הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות.

ובכן, ליורגן בן זוגי לא הפקיע איש את רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל אף על פי שהיתה לו אזרחות של ארץ אחרת ורישיון לישיבת קבע בה. לעלאא, כנגד זה, שאכן שהה בחוץ לארץ יותר משבע שנים ואף על פי כן אין לו אזרחות ואף לא רישיון לישיבת קבע בשום ארץ בעולם, הפקיעו את הרישיון, שמלכתחילה משונה שניתן לו בכלל: ממתי אדם שהוא ובני משפחתו נולדו ויושבים בארצם מדורי דורות, זקוק לרישיון ישיבה? האם אני קיבלתי אי פעם רישיון לשבת בארצי? הרי נולדתי עם הרישיון הזה. אבל עלאא נזקק לשירותיו היקרים של עורך דין כדי לנסות להחזיר לעצמו את הרישיון שניתן לו כשסיפחה אליה מדינת ישראל את השכונה שנולד וגר בה, והופקע ממנו אחרי ששהה זמן מה בחוץ לארץ.

הוא נדרש להמציא שורה ארוכה של מסמכים כדי להוכיח את כל המוצאות אותו בשנות שהותו מעבר לים: ציונים ותעודות ואישורים מכל מיני סוגים, ומלבדם עוד שורה ארוכה של מסמכים כדי להוכיח את זיקתו לעירו. עד כה בקשתו נדחתה פעמיים. העתירה אל בית המשפט בעניינו, המתנהלת בראשות השופט ד"ר יגאל מרזל, מחזיקה 32 עמודים צפופים. חילופי המכתבים עם הרשויות והפרוטוקולים של דיונים ו"שימועים" שנערכו בסוגיה שלו מחזיקים בוודאי עוד כמה עשרות עמודים. לאחרונה שלחה לשכת האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים לעורכת הדין שלו עוד סירוב אחד בזו הלשון:

"הנני מתכבדת להודיעך כי בקשתו של מרשך לרישיון ישיבת קבע נבחנה והוחלט לסרבה כמפורט להלן: על מנת שנוכל לבחון את הבקשה על מרשך להתגורר בישראל שנתיים לפחות. מרשך שוהה בישראל מיום 21.10.09, קרי נמצא פה פחות משנתיים. על כן הבקשה אינה קריטריונית". כך, אינה "קריטריונית". והלוא מלבד זה שעלאא נולד וגדל פה וכל משפחתו גרה פה, הרשויות הערימו לפניו בשנים האחרונות מכשולים על גבי מכשולים כדי למנוע את כניסתו לארץ ואת שהותו בה, שעכשיו מעמידים לו אותה כתנאי לקבלת רישיון ישיבה. שוב ושוב האיש הצעיר הזה מוצא את עצמו עומד מול מציאות אבסורדית שקמה עליו להתיש את כוחותיו עד שייקח את כל אשר לו ויילך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו. יסתלק מפה. ייעלם. יתאדה. או יגורש - הוא וילדיו הקטנים ואמם, אשתו.

שטח הפקר

אשתו. כן. מה עם אשתו? למה לא ישבה היא במכונית להביא את ילדיה לבית הספר דרך מחסום קלנדיה, לא ביום ההוא שנסעתי איתם ולא בשום יום אחר? היא הלוא אשה שעתותיה פנויות, כי אף על פי שיש לה מקצוע, אפשרות לעבוד אין לה בשום אופן. ובכל זאת עלאא, שעובד וזמנו דחוק, הוא שמסיע את הילדים והוא שהולך לאסיפות הורים בבתי הספר שלהם, ואילו היא אפילו לא מכירה את בתי הספר האלה. היא גם לא יכולה לטייל עם ילדיה בירושלים, לנסוע עמם, למשל, לבקר את סבם וסבתם שבשייח' ג'ראח/מעלות דפנה.

אכן, מימי כבר מתאדה ככל יכולתה, מסתגרת, מתכווצת, מצטמצמת. כי לה לא יעמוד שום דיון משפטי, אותה אפשר, "על פי חוק", לתפוס ולהעלות על רכב צבאי ולגרש מיד, כפי שכבר נהגו ברבים כמוה. כי היא "מסתננת", "שוהה באזור ואין בידה היתר כדין", כלשון התיקון לצו של צבא הגנה לישראל "בדבר מניעת הסתננות". הכיצד?

מימי - מועזז חוסייני ג'אוני בשמה המלא - נולדה בעיר עזה בשנת 80'. היא סיימה שם את חוק לימודיה במשפטים ואחר כך, בשנת 2002, נישאה לעלאא הירושלמי והצטרפה אליו למקום מגוריו באותה עת בארצות הברית. שם נולדו שלושת ילדיהם. על כך כתב משרד הפנים לעורכת הדין של עלאא: "על אף שנטען שנעשו ניסיונות מצד מרשך לחזור ולהשתקע בישראל, הרי שמרשך ממשיך לקיים מרכז חיים בחו"ל, עבד ולמד בארצות הברית, הקים תא משפחתי ואף שלושת ילדיו נולדו שם".

מזה אפשר לחשוב שעלאא נשא לו אשה אמריקאית, הוליד איתה ילדים והוא חי באושר ואולי אף בעושר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל כשנכתב המכתב הזה כבר גרו עלאא ומימי וילדיהם יותר מחצי שנה בירושלים, בדירה ששכרו בכפר עקב, שמימי, בגלל סכנת הגירוש המיידי המאיימת עליה, לא מרבה לצאת ממנה. כשעלאא נוסע לחו"ל לצורך עבודתו, הילדים נשארים בבית, כי אין מי שיביא אותם למוסדות הלימוד שלהם. או שהם נפרדים מאמם ולנים בבית סבם וסבתם, שעדיין מחזיקים ב"רישיון הישיבה" שלהם ועל כן הם יכולים לנוע כרצונם ולהסיע את נכדיהם ללימודים.

גם אם יצלחו ביום מן הימים מאמציו האינסופיים של עלאא לקבל רישיון ישיבה בירושלים, מעמדה של מימי לא ישתנה. כי מדינת ישראל - השולטת בדרכים שונות ומשונות על כל מרשם האוכלוסין הפלסטיני (לידיעת הישראלים הרבים שחושבים שיש איזו עצמאות פלסטינית בגדה ובעזה), ואין אדם פלסטיני יוצא ובא בארצו או משנה בה את כתובתו כדין בלי הסכמתה - קבעה שתושבי עזה אינם רשאים לעקור את מגוריהם לשטחי הגדה המערבית, ולתחום ירושלים לא כל שכן.

החלטה מיוחדת של הממשלה, מיוני 2008, שהאריכה את תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג 2003 - חוק השולל הענקת אזרחות או תושבות ישראלית לבני זוג פלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה - קבעה עוד, שמאחר שרצועת עזה "הנה אזור בו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, לפיכך מנחה הממשלה את שר הפנים או מי שהסמיך לכך שלא לאשר מתן רישיונות או היתרים לשהייה בישראל למי שרשום במרשם האוכלוסין כתושב רצועת עזה".

מימי ועלאא אינם רשאים אפוא בשום אופן לשבת עם ילדיהם תחת קורת גג אחת בירושלים. אבל גם לא ברמאללה או בשכם. אז בינתיים הם ספק תקועים ספק מסתתרים בדירה השכורה בכפר עקב. למה דווקא בכפר עקב, מקום שאינו אהוב עליהם כלל? פעם באמת היה המקום הזה כפר בתוך נוף גבעות נפלא, סמוך לרמאללה. עד עכשיו אפשר לראות שם את הגרעין ההיסטורי שלו: קומץ בתי אבן כפריים, נטושים, עדיין עומדים על מסדם בתוך שדה בור זרוע קוצים ודרדרים. ב-67', שאז הורחב שטחה המוניציפלי של ירושלים באופן שרירותי כמעט פי שלושה, סופח אל תחום השיפוט של העיר גם חלק מהקרקע החקלאית של כפר עקב והשטח הזה הלך ונבנה בצפיפות גדולה בלי כל תכנון מוסדר ותשתיות מתאימות.

עכשיו כפר עקב הוא כביכול שכונה של ירושלים, ערב רב של בניינים גבוהים ונמוכים, מכוערים ויפים, לאורך סמטאות תלולות ורחוב ראשי אחד, בין תלים של פסולת בניין וערימות אשפה, ורמזור שבור אחד בצומת המרכזי שהמכוניות נדחקות אליו מכל עבר ואני עצמי כבר הייתי עדה שם לשתי תאונות דרכים, מול עיני ממש. אלפי תושביו של האזור העירוני הלא-מוגדר הזה משלמים ארנונה לעיריית ירושלים ומקבלים בתמורה אצבע משולשת (ראו מסגרת: שתי ערים).

מימי ועלאא מתעבים ממש את המקום הזה, היא שגדלה בשכונה רימאל האמידה בעזה והוא שגדל בבית האבן המטופח בירושלים: לא אספקת מים סדירים ונקיים ולא אספקת חשמל רצופה, לא מקום לטייל או לשחק בו עם הילדים ואפילו לא ביטחון אישי, כי משטרת ישראל לא ששה לבוא למקום הזה גם כשנזקקים לה. ומימי דווקא נזקקה למשטרה באחת הפעמים שעלאא נסע והיא נשארה בדירה לבדה ושכן מלמטה הודיע לה שפורצים אל מכוניתה. הפורצים יכלו לעשות את מעשיהם באין מפריע, כי אילו הזעיקה את המשטרה ואילו נענו השוטרים לקריאתה כי אז היו אולי לוכדים לא רק את הגנבים כי אם גם אותה, "המסתננת", ומגרשים אותה לעזה.

והאמת היא שבדיוק משום כך גרים השניים עם ילדיהם בפרבר העלוב הזה שאינו מאיר פנים לשום אדם. הם מקווים שכאן, מין שטח הפקר שלכובשיו אין בו כנראה חפץ עוד, לא יצודו אותה. למי אכפת מהשכונה הזאת, שלדייריה אפילו לא ברור היכן היא מסתיימת, היא וירושלים השלמה עמה, והיכן מתחילה רמאללה? כאן עלאא יכול גם לומר שהוא יושב בירושלים (אם כי אין זו ירושלים, ובוודאי לא ירושלים שהוא אוהב) וילדיו לומדים בה - עניין מהותי בעתירה נגד שלילת מעמדו בעיר - וגם לקוות שלא ישימו לב אל אשתו ולא יגרשו אותה.

המטרה האמיתית

אבל אפילו לא ישימו לב אליה לעולם, עד מתי תרצה מימי ג'אוני להיות כלואה כך בדל"ת אמותיה, לא להיות בת חורין לשוטט ולשהות במקומות ובנופים אחרים, וגם לא לצאת לעבודה, היא שסיימה את חוק לימודיה הגבוהים במשפטים? לכן, אולי לבסוף תצליח מדינת ישראל יום אחד להמאיס את החיים האלה על בני הזוג והם ייקחו את ילדיהם ויקומו וילכו להם - לאן? אין לדעת. יהיה עליהם לבקש מעמד של פליטים בארץ כלשהי.

מהם השיקולים שבגללם מדינת ישראל מאיימת לעקור אותם ממקום מושבם? לשם מה התחברו כל החוקים והתקנות והצווים שמכוחם רודפים ומגרשים כך אלפים כמותם? - כדי להגן על ביטחונה של מדינת ישראל? הלוא כל ישראלי בר דעת יבין שאין דבר וחצי דבר בין גירושם של מימי ועלאא וילדיהם ובין ביטחונה של מדינת ישראל. הם מועמדים להיות מסולקים מכאן במסגרת מדיניות שנועדה לצמצם ככל האפשר את מספר התושבים הערבים של ירושלים, ומתישהו ניתן לה השם "הטרנספר השקט" (ראו מסגרת). טרנספר על פי חוק. גירוש אנשים מארצם על פי חוק.*

[email protected]

תושבים בעירבון מוגבל

המחסומים כבר חילקו למעשה את ירושלים

הקמת גדר ההפרדה ניתקה יותר ממאה אלף מתושבי ירושלים המזרחית, המתגוררים בשכונות שמעבר לגדר (רובם עדיין בתחום השיפוט המוניציפלי של העיר), ממרכז חייהם בירושלים. עם סגירת מחסום א-רם בפברואר 2009, נותרו שני מחסומים בצפון ירושלים, עטרות (קלנדיה) ומ.פ. שועפט, כמעברים העיקריים לאוכלוסייה שנותקה מירושלים המזרחית.

בשני מחסומים אלה נאלצים לעבור מדי יום ביומו תושבי שכונות צפון ירושלים בדרכם לתוך העיר - לעבודה, לבית הספר, למוסדות רפואיים וכו' - ובחזרה לבתיהם. העוברים במחסום קלנדיה סובלים מעיכובים ממושכים, ונאלצים, כדבר שבשגרה, להמתין בין שעה לשעתיים בצאתם ובשובם דרך המחסום. נתיב התחבורה הציבורית, שהופעל בעבר במחסום, בוטל, והנוסעים הבאים למחסום באוטובוס, לרבות תלמידים בדרכם לבית הספר, נאלצים לרדת ממנו ולעבור את המחסום ברגל. כמו כן, כיום רק בעל רכב רשאי לעבור בנתיב למעבר כלי רכב, בעוד שיתר נוסעי הרכב, לרבות חולים, קשישים ונשים בהריון, נאלצים לרדת מהרכב ולעבור את המחסום ברגל.

לקוח מדו"ח האגודה לזכויות האזרח: "זכויות אדם בירושלים המזרחית: עובדות ונתונים" (מאי 2010)

* מי רשאי לעבור במחסום קלנדיה? פניות אחדות בכתב ובטלפון אל המנהל האזרחי, לברר למה מונעים מישראלים (יהודים) לעבור במחסום קלנדיה אל שכונות הנמצאות בתחום השיפוט של ירושלים/ישראל, לא נענו. עם סיום כתיבת הכתבה התקבלה תשובה מאת מפקדת פיקוד מרכז ונאמר בה שהפנייה התקבלה והיא בטיפול.

 שתי ערים

ירושלים המזרחית במספרים

"תשעים אחוז מאזרחי ישראל שרוממות ירושלים השלמה והמאוחדת לנצח על לשונם אינם יודעים על מה הם מדברים ועל מה הם נשבעים. עשרה האחוזים הנותרים מכירים את המציאות אך חותרים לשנות אותה 'לטובת' היהודים".

הסופר איל מגד בפתח הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח: "זכויות אדם בירושלים המזרחית: עובדות ונתונים" (מאי 2010)

 מספר תושבים: 303,249 - 36% מתושבי ירושלים (נכון לסוף 2009)

נפשות מתחת לקו העוני: 65.1%, לעומת 30.8% מהיהודים בעיר (2008)

ילדים מתחת לקו העוני: 74.4% מהילדים הערבים בעיר, לעומת 45.1% מהילדים היהודים בעיר (2008)

הפקעת קרקעות: מאז סיפוח העיר הפקיעה ישראל 24,500 דונם, יותר משליש משטח מזרח ירושלים, שהיו בבעלות פרטית של ערבים

בנייה: על הקרקעות שהופקעו נבנו, עד סוף 2007, 50,197 יחידות דיור ליהודים, ואף לא יחידה אחת לפלסטינים

חיבור לרשת המים: כ-160 אלף תושבים אינם מחוברים

מערכת הביוב: חסרים 50 ק"מ של קווים ראשיים

סיכום: אפליה בתחומי התכנון והבנייה, הפקעת קרקעות והשקעה מינימלית בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - אלה הם הביטויים המעשיים של המדיניות הישראלית, שמטרתה לשמור על רוב יהודי בעיר.

לקוח מהדו"ח של האגודה לזכויות האזרח: "זכויות אדם בירושלים המזרחית: עובדות ונתונים" (מאי 2010)

הטרנספר השקט

בירושלים המזרחית אין שום דבר קבוע במעמד של "תושב קבע"

ב-67' סיפחה ישראל כ-70 אלף דונם למערב ירושלים והחילה על השטח המסופח את החוק הישראלי. זאת בניגוד לחוק הבינלאומי, שמבחינתו ירושלים המזרחית היא שטח כבוש, כשאר שטחי הגדה המערבית, ותושביה הם תושבים מוגנים, שאין לגרשם בשום פנים ממקומות מגוריהם. תושבי השטח המסופח הזה קיבלו תעודות זהות ישראליות, שהקנו להם מעמד של "תושבי קבע" במדינת ישראל.

מעמד של "תושב קבע" הוא המעמד הניתן לאזרחים זרים, הבאים מרצונם לישראל ומבקשים לגור בה. ואכן, בפועל מתייחסת מדינת ישראל אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. תושבי ירושלים המזרחית נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר לפני משרד הפנים ולפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות שכל תכליתן להפקיע את תושבותם.

שלילת המעמד מתרחשת לא אחת באופן שרירותי, ללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד. המבקשים להחזיר לעצמם את המעמד שנשלל מהם נדרשים להמציא אינספור מסמכים. רבים מן הפונים נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט כדי לקבל את מבוקשם. במחצית השנייה של שנות ה-90 נהיה ההליך של שלילת התושבות מתושבים פלסטינים של ירושלים המזרחית למדיניות, שהוכתרה על ידי ארגונים לזכויות האדם בתואר "הטרנספר השקט". מ-1967 ועד 2010 נשלל מעמד התושבות בירושלים מיותר מ-13 אלף תושבים פלסטינים.

מקור: האגודה לזכויות האזרח