כשמדברים על משבר הדיור צריך לזכור את הבחירה שעשתה ישראל: להשקיע בשטחים שבמחלוקת מעבר לקו הירוק. אי אפשר גם וגם 

בואו נניח, לצורך הדיון, שאנחנו לא קובעים עמדה בשאלת ההתנחלויות. חלק לא גדול מהציבור הישראלי חושב שצריך להשאיר את כל ההתנחלויות במקומן, חלק עוד פחות גדול ממנו סבור שצריך לפנות את כל ההתנחלויות (ויפה שעה אחת קודם), הרוב נמצא איפשהו באמצע. אבל זה לא רלוונטי.
מה שכן רלוונטי הוא הסכום שהושקע עד היום בהתנחלויות. מדובר בעשרות מיליארדי דולרים, אם לא יותר. במשך עשרות שנים משקיעה ישראל סכומים אסטרונומיים, דמיוניים, בלתי נתפסים (יחסית לגודל שלנו) בתנופת הבנייה בשטחים: רכישת קרקעות סיטונית, תשתיות, בנייה מואצת, שיווק במחירים נמוכים (לפעמים אפילו נמוכים ממחירי עלות), וכמובן תשתית כבישים יקרה להחריד שמובילה למקומות שבהם, בסופו של דבר, יש סיכוי מצוין שניאלץ לא להיות. יש כאלה שחושבים שהממשלות לדורותיהן עשו את זה בכוונה. יצרו משבר דיור במרכז וגם בפריפריה, במטרה לייצר מצב בו ישראלים ייאלצו לגור בשטחים וימצאו את עצמם מתנחלים בכוח. בואו, לצורך הדיון, נתעלם גם מהטענה הזו.
נישאר רק עם הכסף. תארו לעצמכם שכל ההשקעה המפלצתית הזאת בשטחים (שגם נתניהו יודע שחלק גדול מהם לא יישארו בידינו לנצח. הוא אמר את זה) לא הייתה. שישראל לא הייתה משקרת לעצמה והייתה מעדיפה להפנות את הסכומים העצומים הללו להשקעה בתוכה. בגבולות ריבונותה המוכרת. אפשר לקבוע, כמעט בוודאות, שאם הכסף הזה היה הולך לתשתיות בפריפריה, בנגב, בגליל, אם הוא היה הולך לזוגות צעירים, אם הוא היה הולך לתוספת מקומות עבודה ויצירת כמות רצינית של "דיור בר השגה", אז היום כל זוג צעיר היה מחזיק דירה אחת לחורף ואחת לקיץ, ושתיהן במחיר סביר, בר השגה. זה מה שיגידו לכם רוב הכלכלנים שתשאלו. זו המציאות. 

  ולכן, כשמדברים על משבר הדיור, על המצב הבלתי נסבל בו אי אפשר להגיע לדירה בארץ הזאת, על המציאות בה זוג צעיר צריך הורים עשירים, זכיה בפיס, חזרה בתשובה (ומעבר לאיתמר) או נס כדי להגיע לדירה משלו, כשמדברים על כל זה, צריך לזכור את הבחירה שעשתה ישראל. בחירה שאנחנו מנסים להתחמק ממנה, מתעלמים ממנה, מביטים הצידה כשהיא נועצת בנו עיניים מתוך המראה, אבל לשווא. הבחירה בין הפניית המשאבים הלאומיים לתוך הארץ, לבין הפנייתם לשטחים שבמחלוקת מעבר לקו הירוק. ושוב, בלי לקבוע בויכוח בין ימין לשמאל, העובדה האמפירית הזו ברורה ואי אפשר לחלוק עליה: מי שמשקיע את מיטב משאביו שם, ביהודה ושומרון(וגוש קטיף ז"ל, ורמת הגולן גם), נותר בלי משאבים כאן (במרכז, בצפון, בדרום ובפריפריה). נקודה.
על הנושא הזה עוד לא דיברנו מאז פרצה מחאת הדיור. אולי בצדק. כי המוחים יודעים שברגע שזה יעלה לסדר היום, הסיפור יהפוך מחברתי לפוליטי, וזה לא רצוי, כי באותו רגע חלק גדול מהאנרגיות שלו יתפוגגו. אם אני הייתי מייעץ למאבק הזה, הייתי אומר להם לא לגעת. לעזוב את ההתנחלויות, וגם לא לגרש את מירי רגב מרוטשילד. אבל זה שלא מדברים על העניין הזה, לא אומר שהוא לא קיים. כי בסופו של יום, אי אפשר גם וגם. חזירות סופה בדרך כלל קילקול קיבה, כאב בטן, ולפעמים גם יותר גרוע מזה. אנחנו שם עכשיו.