שירה במחסומים? | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

שירה במחסומים?

שירה במחסומים?

source: 
2nd Opinion
מְחַבֵּר/ת: 
חגית בק, חברת מחסוםווטש

 

אחת מאיתנו הייתה ב"אח הגדול", אחת משלנו כתבה את "חורף בקלנדיה" (שגם העלו על הבמה.) לאורנה בנאי בתכנית "מצב האומה" יש יופי של בדיחות עלינו והימין רואים בנו בוגדות, שמאל קיצוני, עוכרות ישראל ועוד שאר כינויים. בינינו לבין עצמנו אנחנו תמיד מתחבטות האם סיוע נקודתי לפלסטינים הופך אותנו ל"עובדות סוציאליות" של הכיבוש או משתפ"יות של הצבא? האם בכך אנחנו מנציחות את הכיבוש ולא נלחמות בו? כל אחת מאיתנו לחוד וכולנו ביחד מתנגדות לכיבוש ובעד זכויות אדם באשר הוא אדם. עשר שנים זה המון זמן, הרבה השתנה ובעצם כלום. כל אחת מאיתנו מנסה לשבור את גדרות הרוע.

לכבוד שבוע הספר אני מביאה פה שירים שמונחים אצלי בזיכרון ובהם אני מסתייעת כדי להמשיך ולספר את סיפור הכיבוש.

 גדרות הרוע / א. ברק (פורסם בחוברת "מטעם" מספר 12)

עָרֵינוּ עֲטוּפוֹת גִּדְרוֹת הָרֹעַ, אֲנַחְנו בָּהֶן שׁוֹהִים

וְאֵין יוֹצֵא

אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִתִּים נֵצֵא.

כָּל גָּדֵר הִיא מִשְׁוָאָה פְּשׁוּטָה שֶׁל חֲרָדָה.

כָּל מַעֲבָר הוּא אֶפְשָׁרוּת לְחֹפֶשׁ.

אֲנַחְנוּ חֲרֵדִים לָחֹפֶשׁ שֶׁלָּנוּ בַּאֲשֶׁר גִּדְרוֹת הָרֹעַ

מְתַיְּלוֹת עַל עוֹרֵנוּ וְדָמְ הַנִּגָּר מֵאִתָּנוּ

צוֹבֵעַ בָּנְ.

אבל הזכויות שלנו אינן נרמסות, אנחנו מוגנות (יחסית) בתוך הדמוקרטיה של מדינת ישראל שבמידה רבה היא שמורה ליהודים בלבד. ואין אנחנו יכולות לחוש את מה שמבטאים השירים הבאים :

מחסומים / פאיז אלסרסאוי

עֲצֹר

אֲנִי הַמַּחְסוֹם

מִי אַתֶּם, הוֹי עֵדֶר?

 עֲצֹר

אַתָּה עֲרָבִי

בֵּן כֶּלֶב

הָאֵט וְהַמְתֵּן

אֲנִי וְאַתָּה

הַבְּדִיחָה שֶׁל הַסִּפּוּר

 הָאֵט וְאַל תִּתְקָרֵב

הִשָּׁאֵר בִּמְקוֹמְךָ

אַל תִּתְקַדֵּם בְּלִי סִימָן מִמֶּנִּי

אַל תִּתְקַדֵּם וְאַל תַּחְזֹר

אֶתֵּן לְךָ דַּי וְהוֹתֵר זְמַן

כְּדֵי לְהִמָּלֵךְ בְּדַעְתְּךָ

וְאִם תִּרְצֶה

שׁוּב לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתָ

 אֲנִי מַחְסוֹם הַבֹּקֶר

פְּקֻדּוֹת הַקָּצִין הָעֶלְיוֹן

חוֹלְקוֹת אֶת הַקָּפֶה שֶׁלִּי עִם הַשַּׁחַר

פְּלִישַׁת אֶמֶשׁ גָּזְלָה אֶת שְׁנָתִי

וְאֶת מוּכָנוּתִי לְהִסְתַּנְּנֻיּוֹת הַמָּחָר

צִבְאוֹת הַסַּהֲרוּרִיּוּת נִקְרָאִים בְּתוֹכִי לַדֶּגֶל

 אֲנִי מַחְסוֹם הֶעָפָר

מְמֻנֶּה לַעֲמֹד כָּאן זָקוּף

וְלַהֲפֹךְ אֶת יוֹמְךָ לְשׁוֹאֵב אָבָק

וּמֵאָבָק גַּם

אָקִים לְיָמַי זִכָּרוֹן

 אֲנִי מַחְסוֹם הַבֶּטוֹן

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

אֶגְרוֹפִי מְזֻיָּן בְּבֶּטוֹן

וּזְמַנִּי מָלֵא שִׁעְמוּם

 

מַחְסוֹם צָהֳרֵי הַיּוֹם

לֹא אַחֲרֵי

לֹא לִפְנֵי

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא שָׁקְעָה בְּאַדְמָתָהּ

הַזָּקֵן לֹא הֵזִיעַ דֵּי הַצֹּרֶךְ

אֶת יְמֵי הַנְּעוּרִים וְהַתְּשִׁישׁוּת

הַיִּפְחָה הַיִּפְחָה

אֲנִי רוֹצֶה בַּחוּרָה צְעִירָה

שֶׁתֵּלֵד אֶת תִּינוֹקָהּ לְיַד נַעֲלַי

אֲנִי רוֹצֶה אָקָדֶמָאִית

שֶׁאֲשַׂחֵק בְּתִיק הַיָּד שֶׁלָּהּ

וְאֶשְׁדֹּד אֶת פְּגִישׁוֹת הָאֲהַבְהָבִים שֶׁלָּהּ

אֲנִי רוֹצֶה חוֹלֶה מְבֻגָּר

שֶׁאֲבַלֶּה אֶת זְמַנִּי בִּשְׁמִיעַת דְּפִיקוֹת לִבּוֹ הַנּוֹאָשׁוֹת

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁכֻּלְּכֶם תִּהְיוּ כָּאן

כְּדֵי שֶׁתַּעֲנִיקוּ לָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי מַשְׁמָעוּת

אֲנִי הַמַּחְסוֹם הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם

מַחְסוֹם צָהֳרֵי הַיּוֹם

הוֹ, הִתְחַנְּנוּ,

הוֹ, צַעֲקוּ.

 מַחְסוֹם הַלַּיְלָה

רוֹמַנְטִי וְרַךְ לֵב

צָרִיךְ מִי שֶׁיְּשַׂמַּח אֶת בְּדִידוּתִי

אֲנִי מַעֲדִיף שֶׁנְּבַלֶּה אֶת הַלַּיְלָה יַחְדָּו

אִשְׁתִּי לֹא מִתְקַשֶּׁרֶת אֵלַי הַרְבֵּה

וְאֵין לִי יְלָדִים שֶׁיֵּרָגְעוּ

הֵרָגְעוּ אַף אַתֶּם

שֶׁכֵּן אִמִּי בְּחוּ"ל עִם בַּעֲלָהּ הֶחָדָשׁ

וְאֶת אָבִי לֹא רָאִיתִי מִיָּמַי!

הוֹי הָעוֹבְרִים,

שְׁנוּ לְצִדִּי כָּאן

מַחְסוֹם לִי וּמַחְסוֹם לָכֶם

מערבית גיא רון גלבע ("מטעם" 12)

תעודת זהות/מחמוד דרוויש

 

תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם
בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת
מִתוֹך הָאֲבָנִים..
אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ
אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.
אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.
סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ
בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז
שוֹרָשַי
הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן
לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים
לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת
וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב
אָבִי.. צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה
לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים
וְסָבִי.. הָיָּה פָלַאח
לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר
לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש
לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא
וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר
עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים
הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?
יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם
צֶבַע עֵינַי.. חוּם
תְּכוּנוֹתַיי:
לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה
כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע
כְּתוֹבְתִי:
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה
הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..
אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן
כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?

לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!

1964מערבית: עירין סיגל וסמי שלום שטרית

 

ומה אנחנו עושות? מה אני עושה, חוץ מלהביא את הסיפור ולקוות שמתי שהוא למישהו זה יזיז.

אולי בעצם הכל הוא למען מירוק מצפוני? להיות מסוגלת להסתכל בראי עם כל המורשת של העם היהודי ולהגיד – אני לא נתתי את ידי , אני הייתי בין המעטים ש….,

אני נתתי עדות בזמן אמת . האם העדות שלי, ההתייצבות שלי לצד החלשים בסיפור הזה באמת תקטין את הזעם? תדליק את הנר שיראה את האור בקצה המנהרה?

 

 

מיתר/ יצחק לאור

עָמֹק בַּנְּשָׁמָה, לְבַד, מֻכָּר רַק לְעַצְמוֹ, שָׁקוּף

זֻקַּק מִן הַמַּתֶּכֶת, בְּלִי מִלִּים, מְבַקֵּש

הַמֵּיתָר מִן הַקָּרוֹב אֵלָיו לִמְסֹר לָעוֹלָם

בְּדַיְּקָנוּת שֶׁל מְתַרְגֵּם (לִפְרוֹט בְּעָצְמוֹ

אֵין הוּא יָכוֹל)

לָמָּה דַיְּקָנוּת?

מַה יָכוֹל הָאִלֵּם לְבַקֵּשׁ מִשְּׁכֵנוֹ

בְּמַעֲמַקֵּי הַמַּפֹּלֵת? מְסֹר

בְּדַיְּקָנוּת רַבָּה, כְּכֹל הָאֶפְשָׁר, עַל

הַיִּסּוּרִים

 לפעמים בבוקר המשמרת שלי בחברון, בזמן שתיית הקפה בבית המוגן שלי, לפני שאני יוצאת, אני שואלת את עצמי למה? למה, כמו סיזיפוס אני ממשיכה לספר את הסיפור כשאני כבר יודעת שגדולים וחכמים ממני לא יכלו לו " לכיבוש" .

 

גאווה / דליה רביקובץ

 אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

 אני כבר יודעת שנקמה היא לא נחמה – האם שירים הם נחמה?