הפוסט הזה מוקדש לד’ר תמר גולן ז"ל.
הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הפנייה לכתוב פוסט קבוע למגזין היה להרים טלפון לתמר, תמר, אמרתי לה, אני צריכה את הראש שלך, אני עובדת תמיד יותר טוב בצוות , תמר מיד השיבה גם אני. חשבנו יחד על שם לפוסט, הרעיון שלי היה "מדלגות מעל המחסומים". תמר אמרה: מדלגת ,את כותבת, לא נורא להשתמש בגוף ראשון יחיד , זה לא אומר שלא תביאי לידי ביטוי את כל החברות, אל תדאגי נשמור עליך. אחר כך אמרה : "מדלגת" לא עושה לי טוב, מזכיר לי קלילות ושמחה ואין שום שמחה במחסומים. החלפנו רעיונות והסכמנו לשם "לא עוצרת במחסום" .

אחר כך המשכנו לשוחח על ספר הסיפורים הקצר של הסופרת הניגרית " כרוך סביב צווארך".  תמר העירה שמצב הנשים באפריקה הוא איום ונורא ,אסור בשום מקום לשכוח את הנשים. תמר סיפרה לי שסיימה לקרוא את הספר "ארוחת ערב" של הרמן קוך הסופר ההולנדי , הספר שיתק אותה, הכאיבה לה האלימות של החברה המודרנית שבאה לידי בטוי כל כך קשה  בספר  ואצלנו היא  אמרה, אצלנו פה – הכיבוש הזה והגזענות. אחר כך אמרה טוב בובל’ה יש לי טלפון אחר. אצלי בלב ממשיכה השיחה, תמר הייתה חברה שלנו ואיתנו בקבוצה הדרומית של מחסום ווטש.

 תמר ג’ינג’ית, נמרצת, חכמה, חיונית, מסורה, לבשה לבן תמיד, אך צבעה את חיינו בשלל צבעי אהבה, חמלה, אכפתיות, דעתנות ולחימה לצדק שוויון ושלום, אנחנו, חברותיה כבר מתגעגעות אליה. תולדות חיי תמר הם סיפור מרתק של ניסיון אחד ארוך להפוך את העולם לעולם טוב יותר. לכן היה זה טבעי לתמר להצטרף אלינו כדי לתת עדות על הנעשה בשטחים הכבושים ולנסות לעשות מעשה אקטיבי כדי לסיים את הכיבוש.

תמר הצטרפה אלינו לאחר מבצע "עופרת יצוקה ". בהפגנה כנגד המבצע ברחובות באר שבע, נעצרה חברתנו לאה שקדיאל יחד עם עוד שמונה אנשים אחרים. תמר באה לדיון בבית המשפט כדי להזדהות עם העצורים. היא חשה שעצם המעצר הוא איום על הדמוקרטיה ואין להסתפק יותר בקיטורים של סלון אלא צריך להתגייס למאבק על צביונה של מדינת ישראל. הצטרפות למחסום ווטש, אלינו, היה מהלך טבעי לתמר, שהאמינה כל חייה שאדם הוא אדם, הוא אדם , ללא הבדל של דת, גזע ומין.

תמר הייתה משוכנעת כמונו שכיבוש ושליטה על עם אחר מכרסמים בחוזקה של מדינת ישראל ומערערים את ההצדקה לקיומה. הקבוצה הדרומית של מחסום ווטש יוצאת למשמרות למחסום סנסנה, למחסום תרקומיה , לחברון וליישובים בדרום הר חברון. אנחנו יוצאות עם רכב קבוע – הטרנזיט הכחול המקרטע לעיתים ועם נהג – איברהים ז"ל והיום עם מוחמד. המשמרת הראשונה של תמר הייתה עם איברהים, מיכל ואיתי . באנו לקחתה מוקדם בבוקר מקיבוצה להב ונסענו למחסום מיתר – הכביש הוא ליד גדר ההפרדה, בכמה גאווה סיפרה לנו תמר שאנשי קיבוצה עמדו בתוקף על כל שגדר ההפרדה באזור שלהם לא תיבנה על אדמות הכפר הפלסטיני השכן רמאדין.

איברהים נפטר באופן פתאומי ותמר הייתה למשענת למשפחתו והפכה את מוחמד שהחליף את איברהים לבן בית. תמר אירחה בביתה בקיבוץ להב פעילת שלום מקבוצת C.P.T בחברון כשזאת עמדה בפני גירוש ודאגה שניירותיה יוסדרו במשרד הפנים בבאר שבע. תמר התלוננה במשטרה כנגד תקיפות המתנחלים אותנו, יצרה קשרים עם אנשי הTIP (כוחות השיטור הבינלאומי בחברון) כתבה מאמר דעה בYENT כנגד הסיורים לחברון שהציע שר החינוך גדעון סער. יצרה קשרים עם עזאם בעל המסגריה בחברון שבמפעלו עשינו לנו כעין משרד.

לבושה בלבן הייתה מדברת בכבוד עם חיילי המחסומים, היא לא האשימה את החיילים, קובעי המדיניות הם אלו שהעלו את חמתה. נוכחותה השרתה אווירה מיוחדת. עיר הרפאים חברון שבאזור H 1, רחוב השוהדא הנטוש, גזילת האדמות ממשפחת גאבר, אטימת בורות המים, המחסומים הניידים השרירותיים כל אלה עוררו בה זעם ענקי. זאת לא המדינה שרציתי שתהיה לנו, אני מיואשת היא אמרה, את מעט הכוח שיש לי אני רוצה להקדיש למאבק נגד הכיבוש ונגד המדרון החלקלק אל הפשיזים שקורה במדינת ישראל .

היא לא נתנה לנו להתייאש – חיזקה את ידינו במפגשים שערכנו בביתה . היא ארחה אותנו לארוחות בוקר טעימות, כולה אהבה ונתינה. לפני כחודש נפגשנו חברות הקבוצה הדרומית אצל תמר בבית , תמר סיפרה לנו אפריקה , על בעיית הפליטים מאפריקה , שולחן המזנון היה גדוש במאכלים שהכינה. יו כמה שנתגעגע.