תקשורת שמאלנית | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

תקשורת שמאלנית

תקשורת שמאלנית

ראשון, 6 מרץ, 2011
source: 
MySay
מְחַבֵּר/ת: 
חגי מטר
תקשורת שמאלנית
 
 
 
 
הפגנה כזו, שקטה ונטולת אירועים מיוחדים, בדרך כלל לא הייתה נכנסת לחדשות. בערוץ 2 החליטו כנראה שהעובדה שצלמת שלהם הייתה במקום, ושלפחות אחת מהשחקניות היא ישראלית, מצדיקה סיקור. מה טוב. אלא שהכתבה הראשונה שערכו בערוץ 2, ושנכנסה לאתר האינטרנט של חברת החדשות בחמישי בבוקר, לא מתעניינת במסרים של המיצג ולא בתגובות שעורר ברחוב. הכתבה, שנמצאת כאן: [לקישור] , נפתחת במלים "כך יוצרים תדמית רעה לישראל בעולם". זה יהיה הקו המנחה של כלל הסיקור של המיצג הזה. אין פסול בעשר שנים של סגירת רחוב בפני ערבים בלבד ובשיתוק חייהם של עשרות אלפי בני אדם בחברון. לא הכיבוש וההפרדה הגזעית "יוצרים תדמית רעה". הבעיה היא בעשרים אנשים עם כמה חתיכות קרטון על מדרכה בניו-יורק.

בהמשך הכתבה מתראיין צעיר ישראלי אחר, לא מזוהה, שנאמר שנמצא גם הוא במקום וניסה להגן על תדמית המדינה נוכח הביקורת של אנשי המיצג. בין היתר אומר אותו צעיר ש"הם מספרים שקרים וכל כך קל להאמין לזה". לא הוא ולא חברת החדשות לא מנסים להגיד מה הם אותם שקרים; האם מדובר במה שאנחנו רואים על המסך? האם רחוב השוהדא למעשה פתוח לתנועת פלסטינים? או אולי קרה משהו אחר במסגרת המיצג, שלא מראים לנו? אי אפשר לדעת. אבל העיקר: שקרים. בהמשך מודגש בכתבה, מתוך אהדה רבה לאותם ישראלים שמגנים על כבוד המדינה, שהם "צעירים ללא ניסיון הסברתי קודם" ושחוו "קשיים ניכרים" לשוחח עם הארגון הפרו-פלסטיני, ושיחיאלי-וינד סירבה לדבר איתם. מהיכרותי עם יחיאלי-וינד, זה לא נשמע לי סביר. ובכל אופן, מה עם זכות התגובה? הרי כתבת ערוץ 2 נמצאת במקום. היא יכולה לדבר עם יחיאלי-וינד, לשאול אותה על השקרים לכאורה או על הסירוב לדון. אבל לא. כלום.

מאוחר יותר באותו יום נמסרה לידיו של דובר צה"ל לשעבר, עודד בן-עמי, ההזדמנות לראיין את יחיאלי-וינד. לא אהיה הראשון לטעון שניתן להוציא את בן-עמי מהמדים אבל כנראה שאי אפשר להוציא את המדים מבן-עמי – ואף על פי כן, הפעם אפילו מר דו"צ התעלה על עצמו. [לקישור]

כהקדמה לראיון מתלונן בן-עמי בקול מעורר רחמים על כך שבעולם "לא אוהבים את מדיניות ישראל", ואומר שמתסכל במיוחד שמי ש"יוזמים ומזינים" את ההסברה נגד מדיניות הממשלה הם דווקא ישראלים. בשלב מוקדם בראיון עצמו דואג בן-עמי להבהיר ליחיאלי-וינד עד כמה הוא פתוח ומעוניין לשמוע את עמדתה, עם השאלה נוטפת הארס (והעילגות) "עד כמה יכולה להיות שנאתך למדינת ישראל, שאת מייצרת את האירועים האלה?".

תשובותיה הרהוטות, הברורות, הלא-מתלהמות של הסטודנטית הישראלית בניו-יורק, שמסבירה שהיא נגד מדיניות מסוימת אבל דווקא מאוד אוהבת את ארצה, לא ממש משכנעות את מר דו"צ. "החוכמה היא למתוח ביקורת בתוך הבית פנימה על מי שמייצר מדיניות כזו או אחרת", הוא מטיף לה, "לקחת את הדברים החוצה ולייצר שנאה כלפי מדינת ישראל באמצעות מיצגים כאלו זה אולי חוכמה קטנה. אולי הייתי אומר חוכמה של חלשים". ולסיכום, בציניות: "אז מה שאת עושה על מדרכות ניו יורק, שמציג את ישראל כדבר המכוער ביותר, מדינת אפרטהייד, הוא מתוך אהבה גדולה". אכן, מראיין קשוב ומקצועי.

חלק מתפקידה של תקשורת, לפי כל תפיסה, הוא להעניק לאירועים ולחדשות הקשר, ובחירת ההקשר תמיד תהיה פוליטית. מבחינת ערוץ 2, ההקשר של משמרת המחאה הקטנה בניו-יורק אינו עשר שנים של רחוב סגור, לא עשרות שנים שבהן המדינה מאפשרת לקומץ פסיכופטים משיחיים למרר את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים, לא חוקי וחומת ההפרדה, לא סירובן העיקש של ממשלות ישראל לאמץ את פתרונות השלום המוצעים להן על ידי ארצות ערב והעולם – אלא "בוגדנותם" של ישראלים שמפיצים "שקרים" כדי לעורר "שנאה ודה-לגיטימציה" בעולם. כך בכתבה הזו, כך בכתבות על יוזמות החרם, וכך ביותר ויותר מהסיקור שניתן לפעילות שמאל בארץ ובעולם. כמו שכתב מבקר הטלוויזיה נועם יורן לאחרונה: "מצד אחד, קשה לשער שהממשלה תוכל באמת לנקוט צעדים שיגבילו את ארגוני השמאל או חופש הביטוי. מצד שני, את ההכתמה שלהם כבוגדים עשו כבר ההצהרות".

---