הכל סבבה עד שכבר לא סבבה | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

הכל סבבה עד שכבר לא סבבה

הכל סבבה עד שכבר לא סבבה

שישי, 11 פברואר, 2011
source: 
ynet
מְחַבֵּר/ת: 
עדנה קנטי

   אנחנו חיים באופוריה, עד שפתיל חבית חומר הנפץ נדלק מתחתינו. אז מה צריך לעשות כדי לנטרל את הפצצה?   

אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ. כל עוד החבית לא משמיעה קולות של נפץ טוב לנו ושקט לנו. אנחנו שטים על אוקיינוס ענק, שקט. כל עוד אנחנו לא יודעים מה רוחש במעמקים, מתחתנו, הכול, אבל ממש הכול בסדר ואפשר להמשיך לנמנם, לעצום חצי עין מול השקיעה ולדעת ששום דבר רע לא הולך לקרות. אבל כל פעם מחדש נדלק הפתיל של חבית הנפץ מתחתנו. כל פעם מחדש הזרמים הגועשים של האוקיינוס מתחתנו מתחילים לטלטל את הספינה ואנחנו עומדים משתאים. איך, איך זה פתאום נפל עלינו?

אחרי מלחמת ששת הימים, בימים של האופוריה הנפלאה. של כבר אנחנו בונים את בית המקדש השלישי, אחרי שחזרנו אלייך שנית, אחרי האלבומים ואחרי שיקפוץ לנו הסאדאת הזה שרוצה לפגוש את גולדה. למה, למה שנפגוש אותו. הוא רוצה את סיני? בחלום.

פתאום, תוך כדי שאנחנו מנמנמים וטוב לנו, שארם א-שייח כבר לבשה שלמת בטון ומלט, חוות חקלאיות בנואייבה קידוחי נפט בלב סיני, קו בר לב העשיר את כל מי שהיה כתוב בגורל שלו שהוא צריך להתעשר, פתאום, משום מקום, בלי שהמאנייקים יודיעו לנו מראש, נפתחה עלינו התופת של מלחמת יום הכיפורים והקונספציה קרסה והשלטון התחלף וסאדאת ירד מהמטוס וכל העיניים דמעו והנה, סיני הוחזרה עד גרגר החול האחרון.  

שנים של "שקט"

ואחר כך שוב ישבנו בשקט וחיילים פיטרלו בחברון ובשכם. פה ושם הופקעו אדמות ועליהן נבנו התנחלויות. מאות אלפי פלסטינים היו גבעונים והיו חוטבי העצים ושואבי המים שלנו. הם הסתובבו בערים כפועלי בניין וכעובדי ניקיון ופועלים בתעשיות הכי מלוכלכות. והם בטח צריכים לנשק לנו את הידיים, כי אנחנו נותנים להם פרנסה שאצלם בבית היו יכולים לחלום עליה. ובאמת, שקט ושלווה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אנחנו הרי לא נחזיר את ערש תרבותנו, את המקומות שבהם דוד המלך הסתובב עם הגולגולת של גוליית מתנוססת לו על הכידון, ועל דופן העגלה שלו תלויות מאתיים עורלות פלישתים. זה שלנו וזה יישאר שלנו. 

ואז, בלי שום אזהרה מוקדמת פרצה האינתיפאדה הראשונה והפלסטינים שהיו עד אז שקטים ומורכני ראש העזו לצאת לרחובות ולזרוק אבנים על החיילים. ידיים ורגליים נשברו ואנחנו תמהנו, מה היה רע עד עכשיו? למה להפר את השקט. אבל כבר אי אפשר היה להמשיך ולא לעשות כלום. התחילו שיחות אינטנסיביות. התחילו שיחות אוסלו. נייירות החליפו ידיים, מדשאת הבית הלבן ופרס נובל לשלום. וכל הזמן הזה תנופת ההתנחלויות נמשכת כאילו אין בית לבן ואין שיחות שלום. 

ואז פרצה האינתיפאדה השנייה. רצחנית וקשה מקודמתה. הם הרגו, אנחנו הרגנו הרבה יותר. מי שיכול היה, נמנע מלנסוע באוטובוסים, הקניונים שממו. ובכל הזמן הזה, של אינתיפאדה, של שיחות שלום, בכל הזמן הזה ההתנחלויות מתרחבות ומתעבות. בעצם למה לא?

כל הזמן הזה שיחות השלום הן איזו טובה שאנחנו עושים להם. לא לנו. אם אנחנו מוכנים לוותר על חלקים מהמולדת הישנה, לחתוך בבשר החי, זה בשבילם, לא בשבילנו. זה לא על מנת לעשות טובה לעצמנו. בעיקר אחרי שממילא התגברנו על האינתיפאדה השנייה. גם כשהתנתק החמאס מהראשות הפלסטינית ועזה הפכה להיות למדינת חמאס, גם אז לא מיהרנו לשום מקום. היה מצור על עזה. לאף אחד בארץ לא אכפת. לפעמים אמרו בחדשות שאין סוכר בעזה, אבל מחירי תות שדה נמוכים כי ישראל לא מרשה יצוא תותים לאירופה. חברת הכנסת רוחמה אברהם הציעה להם לעשות ריבה מעודפי התות. אבל הכול בסדר. שום דבר לא בוער. הישראלים לא ידעו שאסור להכניס פסטה לעזה ושיש הגבלה על הכנסת ספרים ומשחקים וממתקים. המצור עבד בשקט. למה להפריע.  

עד שבא המשט הטורקי והצבא עצר אותו ונבנה עוד נדבך לקיר הגבוה ממילא של חוסר לגיטימיות למדינת ישראל. וישראל איבדה אחת מהידידות האסטרטגיות שלה במזרח התיכון, את טורקיה. מצד אחד נגמרה חגיגת הקלאבים בכלום כסף, מצד שני הוקל במקצת המצור על הרצועה. 

עם הפנים דרומה

אבל בינתיים הכול בסדר. השטחים שקטים, כבר אין אינתיפאדה, אין פיגועים. הכלכלה פורחת. מחירי הדירות בתל אביב מתקרבים למחירים של מנהטן. בתי הקפה והמסעדות שוקקים. העניים עניים בשקט. יש שיחות שלום. בטח שיש שיחות שלום. אולמרט, ציפי לבני. אבל למה למהר? למה לא להתווכח על עוד שכונה? על עוד התנחלות? הזמן הרי עובד לטובתנו. הספינה שטה על המים השקטים ואף אחד מהשב"כ ומהמוסד ומכל הארגונים העלומים לא מעלה על דעתו שהעולם סביבנו, מסביב לווילה בג'ונגל שבנינו לנו, רוחש. יש לנו שלום עם השכנה הגדולה מדרום, עם מצרים. שום דבר לא יקעקע את השלום הזה.

 הגבול הדרומי שלנו בטוח. מי חשב שהמצרים יקומו יום אחד על שלטון היחיד של מובארק? מי חשב שהשלום הזה לא כל כך בטוח?

מובארק שמר על השלום שירש מסאדאת. הוא שמר על השלום על אף רטינה חוצה מעמדות במצריים. מצד אחד החרימה ועדיין מחרימה האליטה האינטלקטואלית את ישראל. מצד שני כועס האיש ברחוב על מדינת ישראל. את הרטינה של האינטלקטואלים אפשר לשמוע באמצעי התקשורת. את הרטינה של האיש ברחוב שמע כל מי שלא פחד, נסע למצרים, וטרח לדבר עם האנשים.

הרטינה איננה נגד הסכם השלום כהסכם שלום. אלא על הסכם השלום עם המדינה שלדעתם גורמת סבל לאחים הפלסטינים שלהם. כל עוד הכיבוש נמשך, האיש הקטן, או הגדול, במצרים, לא יקבל את הסכם השלום.

קשה לי להאמין שאנשי המודיעין הישראלי לא הביאו בפני מקבלי ההחלטות את התחושות של העם המצרי. הם בוודאי יודעים שלא משנה מה עושה המשטר, וכמה הוא מסכים או לא מסכים לשליטה המתמשכת של ישראל בגדה המערבית. העם לא מסכים. וכאשר מצרים בוערת, יעופו גיצים גם לעברנו.

ואולי אלה שחושבים ששום רע לא יקרה אם לא נתקדם בהסכם עם הפלסטינים, יחשבו מה יקרה כשהאש תעבור מזרחה, למדינת ירדן. מה יקרה בעוד חודש או בעוד חמש שנים כאשר לסורים יימאס מלבקש את הרמה במשא ומתן וטילים יעופו על תל אביב מכל הכיוונים. אולי אז, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים תוחזר הרמה וייחתם הסכם שלום עם סוריה, אבל אז, כבר אכלנו את הדגים המסריחים וכבר ספגנו מלקות וכבר גורשנו מהעיר.

אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה במצרים בעוד כמה שעות, ימים, או חודשים. אף אחד לא יודע אם השלטון של מובארק יישאר על כנו או שהמהפכה תושלם. אבל אין ספק שיש פחד בירושלים מהבאות.  

לו היה קורה כבר מה שחייב בסופו של דבר לקרות, שהיתה קמה ביוזמתנו ובעידודנו מדינה פלסטינית, לו הרמה היתה חוזרת לידיים סוריות והיה נחתמים הסכמי שלום עם כל הסובבים אותנו, כולל לבנון. לולא פחדנו והפחדנו את עצמנו והבטחנו לעצמנו שההגנה היחידה שתעמוד לנו היא "עומק אסטרטגי" שיושג באמצעות החזקת השטחים, לא היינו פוחדים כל כך מהתמורות הצודקות והמוסריות שחלות באזור.    לו היה קורה כבר מה שחייב בסופו של דבר לקרות, שהיתה קמה ביוזמתנו ובעידודנו מדינה פלסטינית, לו הרמה היתה חוזרת לידיים סוריות והיה נחתמים הסכמי שלום עם כל הסובבים אותנו, כולל לבנון. לולא פחדנו והפחדנו את עצמנו והבטחנו לעצמנו שההגנה היחידה שתעמוד לנו היא "עומק אסטרטגי" שיושג באמצעות החזקת השטחים, לא היינו פוחדים כל כך מהתמורות הצודקות והמוסריות שחלות באזור.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 לו היה קורה כבר מה שחייב בסופו של דבר לקרות, שהיתה קמה ביוזמתנו ובעידודנו מדינה פלסטינית, לו הרמה היתה חוזרת לידיים סוריות והיה נחתמים הסכמי שלום עם כל הסובבים אותנו, כולל לבנון. לולא פחדנו והפחדנו את עצמנו והבטחנו לעצמנו שההגנה היחידה שתעמוד לנו היא "עומק אסטרטגי" שיושג באמצעות החזקת השטחים, לא היינו פוחדים כל כך מהתמורות הצודקות והמוסריות שחלות באזור. לו היה קורה כבר מה שחייב בסופו של דבר לקרות, שהיתה קמה ביוזמתנו ובעידודנו מדינה פלסטינית, לו הרמה היתה חוזרת לידיים סוריות והיה נחתמים הסכמי שלום עם כל הסובבים אותנו, כולל לבנון. לולא פחדנו והפחדנו את עצמנו והבטחנו לעצמנו שההגנה היחידה שתעמוד לנו היא "עומק אסטרטגי" שיושג באמצעות החזקת השטחים, לא היינו פוחדים כל כך מהתמורות הצודקות והמוסריות שחלות באזור.