חברי מפלגת הלייבור חזרו מזועזעים מביקור בכלא "עופר" והחליטו לעשות מעשה

 נציגי מפלגת העבודה הביעו ביום שלישי שעבר את הזעזוע שעוררה בהם התנהלותו של בית המשפט הצבאי בעופר. בדיון במליאה על קטינים פלסטינים שנעצרים בידי כוחות הביטחון, הם הזכירו שבמדגם של 100 ילדים - 69% דיווחו שחיילים היכו אותם ובעטו בהם במהלך המעצר. הם ציינו, שמבחינת רוב הילדים עדיף להודות באשמה, גם אם לא עברו עבירה, כי המעצר עד תום ההליכים המשפטיים יכול להימשך פי שלושה מתקופת העונש הצפויה.

נציגי מפלגת העבודה הסתמכו, בין היתר, על נתונים שקיבלו מהסניף הפלסטיני של הארגון הבינלאומי להגנה על הילד.

לא, לא מדובר במפלגת העבודה הישראלית. מי שטרחו לבקר בבית המשפט הצבאי לפני כשבועיים היו חברי מפלגת העבודה הבריטית. לא כנסת ישראל הקדישה שעה וחצי לדיון המלמד פרק וחצי על החברה הישראלית, אלא בית הנבחרים הבריטי.

חברת הלייבור סנדרה אוסבורן סיפרה, שהיא ועוד שלושה מחבריה קיימו סיור של ארבעה ימים בגדה המערבית, בחסות המועצה להבנה בריטית-ערבית. "הביקור בבית המשפט הצבאי (בעופר) זיעזע אותנו עד עמקי נשמתנו", אמרה. חברה לסיעה, ריצ'רד ברדן, סיפר: "חשבתי שהאזור כבר איבד מיכולתו לזעזע אותי", אך התברר לו שטעה "כשראיתי את בית המשפט הצבאי ומה שמתרחש שם".

חברי מפלגת העבודה הלא ישראלית ישבו באחד הקרוואנים - אולמות בית המשפט הצבאי - "כששמעו מחוץ לדלת קרקוש מתכתי", דיווחה אוסבורן. "קצינים צבאיים הובילו את העצירים הילדים לאולם בית המשפט. רגלי הילדים היו כבולות זו לזו בשלשלאות, ידיהם אזוקות וכולם לבושים בסרבלים חומים. לא היה אפשר שלא לתהות אם החיילים חשים מאוימים על ידי ילדים בני 13 ו-14. ובמשפט עצמו, "השופט לא התבונן ולו פעם אחת בילדים, או דיבר אליהם".

ברדן סיפר: "מראה (הילדים האזוקים) הלם בי. הוא הלם בי אפילו יותר כשאשה ישראלית אמיצה אחת (ממחסום ווטש, ע"ה), שצופה בקביעות במתרחש בבית משפט שכזה, אמרה לי שמה שראינו באותו יום היה טוב מכרגיל. ידי הילדים היו אזוקות מקדימה, אך לעתים קרובות הן אזוקות מאחורי הגב".

ברדן הרחיב את הדיבור על מה שנראה לו ולעמיתיו מציאות בלתי נסבלת של "מערכת משפט כפולה (בשטחים הכבושים), המבוססת על לאומיות. מתנחלים מעטים מועמדים לדין על עבירות שביצעו בגדה המערבית הכבושה, אך כשזה קורה - המשפט מתנהל בבתי משפט אזרחיים רגילים במדינת ישראל. פלסטינים מובאים לבית משפט צבאי. כולל ילדים. גיל האחריות הפלילית המינימלי הוא 12 בשני המקרים, אך בבית המשפט האזרחי גיל המינימום למעצר הוא 14 ואילו במערכת הצבאית 12. גיל הבגרות לישראלים הוא 18 ולפלסטינים בבית משפט צבאי 16".

ברדן, כמה מוזר, מתקשה לעכל את העובדה, שמערכת השפיטה הישראלית הכפולה מבחינה בין ילד פלסטיני לילד ישראלי גם בנוגע למספר הימים שמותר להשאירם במעצר, עד שהם מובאים בפני שופט, ובנוגע למספר החודשים שהמערכת מתירה להחזיקם במעצר עד תום ההליכים.

חבר המפלגה השמרנית, גוטו בב, ייצג נאמנה את ישראל. הוא הזכיר שאוסברון אמרה שרוב הילדים מואשמים ביידוי אבנים, והקשה: מה עם אלה "שמעורבים בירי, בהשלכת בקבוקי מולוטוב או בהתקפה על כלי רכב צבאיים? האין העמדה לדין על התנהגות שכזאת בבחינת מענה סביר בחברה מתורבתת? איני מאמין לרגע שישראל היתה מתנהגת כך לולא עמדה מול מרידה שמעמידה את אזרחיה בסכנה, מרידה, שלמרבה הצער, עושה שימוש בבני נוער בשטחים הפלסטיניים".

תת שר החוץ אליסטר ברט חתם את הדיון בנאום שהוכיח, כי הכין שיעורי בית. הוא אפילו ידע שאחרי 40 שנות כיבוש צה"ל הקים בית משפט צבאי לנוער, אך קרא לישראל לכבד את החוק הבינלאומי, שקובע את גיל 18, ולא 16, כגיל בגרות. הוא שב והדגיש את הידידות עם ישראל והתמיכה בזכותה לחיות בביטחון, גינה כצפוי את החמאס על הפרת זכויות אדם ברצועה, הזכיר את גלעד שליט, שיבח כצפוי את הרשות הפלסטינית על פעולותיה למען הביטחון, אבל גם ציין לשלילה את הדו"חות על יחס מנגנוני הביטחון שלה לעצירים בגדה המערבית, וגם הראה בקיאות בדיווחי "בצלם" על מעצר קטינים.

ממשלת בריטניה מפנה לממשלת ישראל שאלות בעניינים המטרידים אותה, אמר. "לעתים קרובות מדי איננו מקבלים תשובות רשמיות. כשאנחנו מקבלים, הן לעתים קרובות אינן מפורטות ומדברות באופן כללי על המצב הביטחוני, למשל מתייחסות להפגנות בגדה המערבית שהופכות לאלימות ומדגישות את השאיפה למשפט תקין".

הוא מצא לנכון לחזור על מה שגם לו נראה פסול: מערכת המשפט הכפולה והעובדה ש"רבות מההרשעות מבוססות על הודאות - אם של הנאשמים עצמם המעוניינים בתקופת מאסר קצרה במסגרת עסקת טיעון, או של קטינים שעומדים בפני מעצר. הגישה לעורכי דין מוגבלת לעתים קרובות". כל האסירים זכאים למשפט הוגן, אמר, וכצפוי הבטיח לאוסבורן שימשיך לעקוב אחר הנושא.