אילנה המרמן מתעקשת להביא טוב לעולם, ונשים פלסטיניות לישראל

החקירה במשטרה; הסעה נוספת של נשים פלסטיניות ליום כיף בישראל; מפגש לילי עם פועלים בדרכם עוקפת המחסומם לעבודה בישראל; יומן מסע נוסף בשביליה של הארץ המשוגעת הזאת .

הדלת היתה סגורה. נעולה. פעמון לצלצל בו לא היה, רק לוח קטן של לחצנים ממוספרים, ליודעי הקוד הסודי. לא ידעתי את הקוד והקשתי בפרקי אצבעותי נקישה ארכאית, כמו פעם. נקשתי עוד נקישה אחת וגם הצמדתי את האוזן אל לוח הפלדה המצופה של הדלת: אין קול ואין עונה וגם לא רחש של תנועה בפנים. דממה. והבניין, בניין גדול במרכז העיר ירושלים. הסתכלתי שוב בשלט שמעל לדלת: "משטרת ישראל מרחב ציון". כן, זה המקום. לכאן אמרו לי לבוא. גם השעה נכונה: שתיים אחרי הצהריים.

עכשיו כבר התחלתי לדפוק באגרוף קמוץ. בחוזקה. עוברים ושבים הביטו עלי בפליאה. אבל אני לא איזו תמהונית, רציתי לומר להם, הרי הזמינו אותי. לא, לא הזמינו, צריך לומר "זימנו". אז איך אני מצייתת לזימון הזה אם אי אפשר להיכנס? והנה, ברגע המתוח הזה, נפתחה הדלת ויצאה אשה צעירה בשמלה פרחונית בהירה ובידה סיגריה. "שלום", היא אמרה לי, "את אילנה?"

"כן", עניתי לה בהקלה, אף על פי שלא ראיתי אותה מימי. "ואת דנה?" שאלתי אותה, "את זו שטילפנת אלי?"

"כן," היא ענתה לי, "אני החוקרת שלך".

"אז יופי", אמרתי לה, "אפשר לקבל ממך סיגריה?"

"כן, יצאתי לעשן רגע, קחי, למה לא. תכף אני אחקור אותך", אמרה והושיטה לי סיגריה ומצית. התיישבנו לעשן על גדר אבן נמוכה שהיתה שם. "את יודעת למה קראנו לך לבוא?" היא שאלה אותי. "מה, אני כבר בחקירה?" עניתי לה בשאלה. "לא", אמרה לי, "אבל מעניין אותי לדעת".

"טוב", אמרתי לה, "אז אם אני עוד לא בחקירה, בואי נדבר בינתיים על דברים אחרים". היא הסכימה מיד. וככה עישנו לנו בנחת ופיטפטנו קצת. התעניינתי בה ובחייה: אם לילדים קטנים, בוגרת תואר ראשון באוניברסיטה. לא, לצערה אין לה זמן לקרוא, אמרה לי כשהזכרתי באוזניה ספרים אחדים שתירגמתי, אם מתוך הצורך הבלתי-נלאה שלי לעורר עניין בפרי עבודתי ואם מתוך רצון להראות לה שגם אני מוכנה לספר על עצמי. אבל היא זכרה רק שם של סופרת אחת שקראה מתישהו: מיכל שלו. כי יום העבודה שלה ארוך, וצריך גם לטפל בילדים, לדאוג להתפתחות שלהם, להסיע אותם לחוגים. קאמי? לא, היא לא שמעה עליו. גם לא על ניטשה. נדהמתי: "איך יכול להיות?" שאלתי אותה, "הרי סיימת תיכון, וגם אוניברסיטה. ובכלל, השכלה כללית היא משהו חשוב, לא?"

"כן, בטח", היא אמרה, ופנתה אל אשה צעירה שבינתיים יצאה אף היא מהבניין הסגור וישבה מולנו לעשן סיגריה: "תגידי, את שמעת פעם על קאמי?"

"על מי?"

"על אלבר קאמי", באתי לעזרתן והוספתי גם את השם הפרטי.

"לא. לא שמעתי. מי זה?"

"את רואה, גם היא עובדת במשטרה", אמרה לי דנה.

"זה לא בסדר", אמרתי להן, "רמת השכלה כזאת במשטרת ישראל, באמת לא בסדר!"

"נכון", היא הסכימה, ונאנחה וניענעה בראשה: "את רואה, אין לנו זמן לזה" - וקמה וניגשה אל לוח הלחצנים ופתחה לפני את הדלת.

נכנסנו אל מסדרון מסויד בלבן והדלת החומה נסגרה מאחורינו מאליה, בשקט, כנראה מכוחו של איזה קפיץ סמוי.

סתם יום של חול

ימים אחדים אחר כך ישבתי עם מכרה חדשה אחרת שלי, הסופרת נילי לנדסמן, ועוד שתי נשים, בקפה "קום איל פו" על חוף הים בנמל תל אביב. היה סתם יום של חול והשעה היתה שעת בוקר מאוחרת. ואף על פי כן היו כל השולחנות תפוסים: אנשים שתו קפה, אכלו ארוחת בוקר עשירה, פיטפטו, קראו עיתון. נאלצנו אפוא לשבת למעלה, "על הבר" - ארבעתנו בשורה, לא זו מול זו. אבל היה לזה גם יתרון: הים התכול השתרע לפנינו לכל מלוא העין.

רגע אחרי שהסתדרנו איכשהו עם חפצינו על הכיסאות הגבוהים: אני ונילי וסמירה ונג'אח, קמה אשה מאחד השולחנות, ניגשה אלי ובידה ספר: "הזר" של קאמי. "אני רוצה לומר לך שאני קוראת עכשיו שוב את 'הזר' בתרגום שלך", אמרה. "אני גם יודעת מה את עושה פה", הוסיפה והגניבה מבט דיסקרטי אל סמירה ונג'אח, "קראתי בעיתון, ואני מעריכה את זה מאוד".

אי אפשר להכחיש שנשמתי בגאווה את אוויר הים מלוא החזה וחייכתי מאוזן אל אוזן: איזו נחת! חבל שדנה החוקרת לא נמצאת פה איתנו, התפנקתי לי ביני לביני. גם נילי וסמירה ונג'אח היו מבסוטיות, כי היה בוקר נפלא. הזמנו לנו פנקייק ובקבוקי משקה קל, ואף על פי שמושבי הכיסאות שמתחתינו היו קצת צרים, התרווחנו לנו בגוף ובנפש.

תמונה שצולמה זמן קצר קודם לכן, בדרך לבית הקפה, מראה את נילי וסמירה ונג'אח נשענות על המעקה התוחם בין רחבת העץ הענקית שמפארת במידותיה הנדיבות את הטיילת התל-אביבית ההולכת ומתגנדרת משנה

    
לשנה, ובין הים הענקי אף יותר. התצלום מתעד רגע היסטורי בחייהן של סמירה ונג'אח: הן רואות עכשיו את הים בפעם הראשונה. סמירה, אשה ביישנית ושתקנית בדרך כלל, נשאה אז את עיניה אל נקודה רחוקה באופק ואמרה: "כמה זה יפה! נדמה לי שהים הזה לוקח ממני את כל הכאבים והצרות והמצוקות שיש לי בתוך הלב". נג'אח, אשה פטפטנית ופתוחה בדרך כלל, לא אמרה כלום, היתה כחולמת.

התצלום מתעד גם רגע מיוחד בחייה של נילי: קצת מפני שאף על פי שהיא תל-אביבית, אין היא רגילה כלל לבלות את שעות לפני הצהריים על חוף הים - גם לה, כמו לסמירה ולנג'אח, יש ילדים קטנים, גם לה יש דאגות. אבל בעיקר מפני שמעודה לא בילתה זמן איכות שכזה עם נשים פלסטיניות מהגדה המערבית. זמן איכות שהתחיל שעות אחדות קודם לכן, כשבאנו לאסוף אותן במכוניותינו מביתן שבכפר - שרגלה של נילי דרכה בו לראשונה בחייה, היא לא אחת שנוסעת לה לטייל בשטחים הכבושים - וישבנו שם שעה קלה בצפיפות עליזה, אבל גם מתוחה קצת, בחברתן ובחברת עוד הרבה נשים אחרות, ישראליות ופלסטיניות, אלה בבגדים קלים ובשיער גלוי ואלה בגלימות כהות ארוכות ובשיער מכוסה, ושתינו קפה שחור מר וחזק קודם שיצאנו לדרך אל המחסום. ושם, במחסום, למרות השלט הצהוב המודיע שהמעבר הזה נועד לישראלים בלבד (וגם למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות), לא נעצרנו כי אם נופפנו בחביבות לחיילת החביבה והמשכנו הלאה עם אורחותינו, ששערן כבר היה גלוי עכשיו וחולצות הבד או הטריקו הדקות שירדו על מכנסי ג'ינס או מכנסי בד קלים ונוחים גילו גם טפח צנוע מעורן.

פניהן של השתיים שבמכוניתנו, סמירה ונג'אח, הלכו והזדרחו ככל שהתרחקנו מהמחסום לקולה הרם של שיחה בגלי צה"ל עם איזה מח"ט רב-פעלים, שבלחיצת כפתור התחלפה בצלילים העשירים היפים של התזמורת הפותחת את השיר "אנת עומרי" של אום כלתום, שליווה אותנו עד נמל תל אביב. באחד התצלומים שצילמתי בנמל נראית נג'אח הנמוכה, השמנמנה ובהירת העור והשיער, מביטה לאחור בכובע מצחייה שחבוש לראשה הפוך, כמנהג נערים, על אפה הדשן משקפי שמש גדולים ועל שפתיה חיוך, ספק קונדסי ספק משתאה. לולא נראו ברור תווי גוף שהתעבה מלידות רבות וידיים מגוידות של אשה שמבשלת ומנקה ומכבסת כל הימים - כי הלוא אף הם בתיהם הומים, הומים מתינוקות - היה אפשר לחשוב אותה לאיזו בחורה קלת דעת, לאו דווקא יפהפייה, שהחליטה לנסות את מזלה על שפת הים.

תצלום אחר, שצולם גם הוא ליד המעקה ההוא של רחבת העץ, מראה את נילי בכובע טמבל כחול, מסוגנן, ואת סמירה ונג'אח בראשים גלויים, ומבט שלושתן מצודד אל המצלמה ודומה שאין סוף לכמיהה הניבטת ממנו - כי סופי הדרכים המה רק געגוע, כתב המשורר. ובאמת, גם בגלל הגעגוע יצאנו לדרך הזאת וציפצפנו על המחסומים ועל האיסורים וההיתרים הצבאיים. געגוע למה - לחופש? לצדק? לשלום? כן, לכל אלה וגם לחציית כל מיני גבולות אוויליים ולקעקוע החומות שקמו, שהוקמו בינינו ובינם - כדי לגעת בנשים שבצד האחר נגיעה שיש בה מעט רוך ואנושיות.

למצות איתה את הדין

"המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין דינו מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977", מצטטת עו"ד שימרית אלקלעי בפנייתה מטעם "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" אל היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, פנייה ובה עשרה סעיפים המפרטים מעשים שתיארתי כאן בשעתם (מוסף "הארץ" 7.5.10): הכנסתי לישראל נשים פלסטיניות שלא היו להן היתרים, לשהות בה שלא כדין, הסעתי אותן ברכב וכו', ובגין זה עורכת-הדין מבקשת "לבחון פתיחה בחקירה כנגד המרמן ומעשיה, ובמידת הצורך להגיש נגדה כתב אישום ולמצות איתה את הדין".

על פנייתה זו קיבלה עורכת-הדין תשובה ממשרד המשפטים של מדינת ישראל ובה הודיע לה עו"ד דן אלדד, "מנהל תחום תפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה", שהם העבירו את תלונתה לחקירת המשטרה. והוסיף: "נעיר כי לא היה מקום לפנות בעניין זה ליועץ המשפטי לממשלה שכן אישורו לפתיחה בחקירה בנסיבות אלה אינו נדרש, ודי היה בהגשת תלונה בתחנת המשטרה". מן המסמך הזה הסקתי שעורכת-הדין נמצאה ראויה לנזיפה קלה, כי היה עליה להפנות את מרשיה לתחנת משטרה. אבל למדתי ממנו גם שהפרקליטות החליטה משום מה לחסוך להם ולה את הטרחה והיא שהעבירה את התלונה ליעדה הנכון.

וככה התוודעתי כעבור זמן מה לדנה, חוקרת המשטרה, שאחרי שכיבדה אותי בסיגריה לפני אותה דלת נעולה, הוסיפה לנהוג בי אדיבות רבה גם כשישבתי לידה כנחקרת וסייעתי לה לנסח נכון את העבירה שאני חשודה בה. שכן על צג המחשב שהקלידה עליו - היא סובבה אותו כך שגם אני אוכל לקרוא את הדברים בנוחיות - נכתב שאני חשודה בכך שלקחתי איתי בלי אישורים לא רק פלסטיניות כי אם גם "נשים נוספות".

"אילו נשים נוספות?" שאלתי אותה.

"הנה, כתוב כאן", קראה באוזני מטקסט שהיה מונח לפניה בתיק: "אנאלין קיש, אסתי צאל, דפנה בנאי, כליל זיסאפל..."

"אבל אלה אחראיות לעצמן", אמרתי לה, "אני לא לקחתי אותן לשום מקום".

"אז מה זה פה?" היא שאלה אותי, "זאת לא הכתבה בעיתון שבגללה מוגשת נגדך התלונה?"

"לא", עניתי לה, "זו מודעה שפירסמנו בתשלום, קבוצה של נשים ישראליות, אחרי שנסענו לטייל עם נשים פלסטיניות אחרות ביום אחר ולמקומות אחרים".

דנה התפלאה, דיפדפה עוד קצת בתיק וכשהצבעתי על הכתבה, שגם היא היתה צרורה בו בניילונית, הציצה בה ומיד הסכימה איתי ומחקה את "הנשים הנוספות". במקום זה כתבה "פעמים נוספות". כלומר, שהסעתי נשים פלסטיניות יותר מפעם אחת. היססתי רגע, ואז, אף על פי שהתלונה הוגשה לפני אותן "פעמים נוספות", אישרתי את הנוסח. הלוא אני אשה ישרה, אמרתי בלבי, והיושר מחייב: נכון, היו ויהיו פעמים נוספות.

מדינת ישראל לא הרשתה

פעם אחת נוספת כבר היתה בינתיים, כפי שאפשר ללמוד מן המסופר לעיל. נסענו כארבעים נשים פלסטיניות וישראליות (איבון דויטש ואירית הלפרין ושתי חוות: הלוי ולרמן, ומיכל פונדק וניצה אמינוב ועירית גל וענת רייזמן ושתי עפרות: ליית וטנא, ועלמה גניהר וריקי שקד, ואסתי ונילי גם). בתצלומים - וגם בזיכרון - מתועדים הרגעים המלבבים שהיו לנו יחד. רואים בהם צעירות ומבוגרות רצות על החוף, מציירות על החול, משתוללות בין הגלים, חובקות זו את זו, מטבילות זו את זו, מתיזות זו על זו, שערן בן-החורין מתבדר, זרועותיהן ורגליהן נפרשות ומקפצות בכל מיני תנועות משעשעות, אם מחבטות הגלים הקוצפים ואם מכוח השמחה ותחושת החירות שרבות מהן - ככה הן אמרו וחזרו ואמרו, כל אחת במלים ובקולות שעמדו לרשותה להביע בהם את רגשותיה, בערבית ועברית ואנגלית, וגם בצווחות ובצהלות ובצחוקים - רבות מהן לא ידעו כמותה מימיהן. כולן נולדו וחיות תחת הכיבוש, בין גדרות ומחסומים, ואין ביניהן גם אחת שאנשים מבני משפחתה לא נעצרו בידי חיילי צה"ל, ישבו, או עודם יושבים בכלא, אם חודשים מעטים ואם שנים ארוכות. הן גם כפופות למרות הגברים במשפחותיהן, ואת השעבוד הזה הן מקבלות עליהן על פי אמונתן ומרצונן, אם כי אין לדעת אם המלה רצון מתאימה לכאן.

על כל פנים, ביום האחד הזה ניכר בהן שהן פורקות לשעות אחדות את כל העוולות והעולים למיניהם - מרצונן החופשי ובידיעה צלולה שהן מסכנות את עצמן, כי הגברים אמנם הרשו להן לבוא איתנו, אבל מדינת ישראל לא הרשתה. וביום האחד הזה ניכר בהן שיש בנשמתן חירות המבקשת לפרוץ החוצה, ואין כמו המגע החושני עם הרוח ומרחבי החול והשמים והים וגליו וצבעיו להתיר לה למלא את המשאלה הלא-מושגת הזאת ולו לפרק זמן קצר, שהזיכרון בכל זאת הופך אותו לנכס שלא יאבד עוד, על כך מעידות השיחות שאנחנו מנהלות איתן בעצם הימים האלה: הן רוצות לנסוע שוב.

כפפות חד-פעמיות

בחקירה ההיא במשטרה עניתי על כל השאלות שנשאלתי בהפניה לכתבה ששימשה בסיס לתלונה. ומאחר שדנה לא דחקה בי, ואין צורך לומר שאיש לא היכה אותי ואיש לא עינה אותי, לא נשאר לי אלא להיענות לצו לבי כעורכת מקצועית וכאוהבת השפה העברית ולתקן את שגיאות התחביר והכתיב שהופיעו מפעם לפעם על הצג. במיוחד תקעה אותנו המלה "פלסטיניות", שנכתבה פעם פלשתינאיות, ופעם פלאסטיניות ופעם פלסטינאיות, ובכל פעם הופיע זיגזג אדום דקיק מתחתיה, שכבר התחיל לעצבן את דנה. לבסוף היה כתוב "פלסטיניות", הזיגזג נעלם ושתינו נשמנו לרווחה.

מתישהו הצטרף אלינו קצין במדים, שמוליק שמו, שהתעניין בי ובחקירה. "מה", הוא שאל, "את רוצה שכולם יעברו משם לפה ושתהיה פה מדינה אחת?" התלבטתי קצת מה לענות והצעתי לו שאת הדיון בשאלה הזאת ננהל פעם אחרת, אולי בבית קפה. אבל כדי לא להעכיר את האווירה הטובה סיפרתי גם לו קצת על עצמי ועל עבודתי. קאמי? בוודאי שהוא מכיר. הוא למד את "הזר" לבחינות הבגרות. הוא הכיר גם את שמו של ניטשה, "זה שהנאצים אהבו, לא?"

"את רואה?" פניתי ואמרתי לדנה שהביטה עליו בהשתאות, "גם במשטרה יש אנשים שקוראים ספרים". וכולנו חייכנו. אחרי שהסתיימה החקירה וחתמתי על הנוסח המודפס שלה ואימתי בחתימתי שכל מה שאמרתי הוא אמת וכו', וחתמתי גם על טופס אחר שבו ערבתי לעצמי ב-3,000 שקל שאתייצב וכו' (יצאתי בזול, ציינתי ביני לביני, בניגוד לסאאד, בנם של ידידי מכפר חוסאן, שבגלל חשד סתמי הרבה יותר, ובלי כל ראיות, נידון לשבת בכלא "עד תום ההליכים" ורק כעבור כמעט תשעה חודשים שוחרר בערבות של 30 אלף שקל, מהם 10,000 במזומן).

אחרי שחתמתי אפוא על שני הטפסים, רציתי לקום וללכת. אבל הקצין במדים אמר לי שדנה תלווה אותי. והיא באמת ליוותה אותי, חיכתה בסבלנות עד שאתיר מקשירתם את אופני, והלכנו יחדיו - אני גוררת את האופניים במקום לרכוב עליהם והיא הולכת ומעשנת - עד שהגענו אל בניין המשטרה העתיק שבמגרש הרוסים, שכל יופיו ופארו מוקף חומות וגדרות תיל ועמדות שמירה מסוגים שונים, ושם שוב חיכתה בסבלנות עד שאקשור את אופני והכניסה אותי על תרמילי ומצלמתי בלי שום בדיקה ביטחונית, וחצתה איתי את החצר - שכבר עמדתי בה פעמים רבות וצפיתי באסירים פלסטינים שמובאים אזוקים בליווי החיילים האפורים של יחידת נחשון, וגם אל הבניין עצמו כבר נכנסתי לא פעם כדי לצפות בהליכים המשפטיים הצבאיים הנלעגים המתקיימים שם, שקצינים דנים בהם את העצירים להארכת מעצרם עוד ועוד, בשרשרת, בקצב של שלוש עד חמש דקות לבן-אדם - ואמרה לי לחכות עד שייקחו אותי לצילום ולמתן טביעת אצבעות, ונפרדה ממני לשלום בברכת שנה טובה וחג שמח. כי הימים היו ימי החגים.

דווקא עניין הצילום וטביעת האצבעות ארך זמן רב. הנער הלבוש שחורים שבא לקחת אותי לא הזדרז כלל, גם לא אחרי שאמרתי לו שאני ממהרת כי יש לי תור לשיננית. אדרבה, הוא התעצבן, הודיע לי שאני מעליבה שוטר ואמר לי שהוא לא עובד אצלי. ובכל זאת ניגש לעבודה: אחרי שחקר אותי אם יש לי צלקות על הגוף צילם אותי מלפני ומצדדי, לא מאחורי, ואז קירב אותי אל מתקן ששכלוליו הפליאו אותי כל כך שנאלמתי דום וחדלתי לזרז אותו. במתקן היתה מגרעת שבה הוא הניח את כפות ידי על משטח חלק - לא לפני שמתח על כפותיו שלו כפפות חד-פעמיות, אולי כדי שלא יפגע בפרטיותי ואולי כדי שלא נידבק זה מזה באיזו מחלה, חלילה - כף אחר כף, ואצבע אחר אצבע, והפך כל אצבע מצד אל צד, ובכל פעם הופיעה על צג אלקטרוני שמעל למשטח תבנית של כף יד ובה מסומנת בצבע פיסת העור - פיסת עורי שלי - שחריציה מוטבעים ברגע זה לזיכרון עולם. ואז יצאתי לחופשי, שלא כאותם עצירים הנזכרים לעיל שאף פעם לא ראיתי אותם יוצאים לחופשי, ודהרתי על אופני אל השיננית, שגם היא טיפלה בי כמובן בידיים נתונות בכפפות חד-פעמיות: עברתי מסטריליות אחת לסטריליות אחרת, וגם: ממחוזות של רדיפה ודיכוי אל המחוזות של חיי השגרה.

מחוזות הרדיפה והדיכוי

אל מחוזות הרדיפה והדיכוי, חמש דקות מירושלים עירי, חזרתי שוב לא מזמן. כי בניגוד לכל הנשים שהסענו עד כה והן חזרו בשלום, בנה של אחת מהן, שנכנס אף הוא בלי היתר לישראל - כדי לעבוד, לא לבלות - נתפס ונעצר ועודנו עצור, כנראה בלב ירושלים עירי, באותו מגרש הרוסים עצמו. רציתי אפוא להתחקות מקרוב על המעשים שבגינם נשללה ממנו חירותו. ואגב כך גיליתי עוד דבר או שניים על השקר הגדול שהמלה "ביטחון" משמשת לו מסווה יעיל כל כך בפי כל, פוליטיקאים ואזרחים מן השורה כאחד.

היה לילה. במכונית היו איתי הפעם גברים, ידידים פלסטינים שהתלוו אלי כדי להיות לי מורי דרך. והדרך אמנם היתה פתלתלה, וגם חשוכה. נסענו בעלטה גמורה בכביש צר מאוד בין הרים וחורשות ושיחים, שלפעמים הבליחו מתוכם גחליליות של סיגריות וריבועים קטנים של טלפונים ניידים. בכביש הריק נראו פתאום לפנינו דמויות, שלוש או ארבע, וכשנעצרנו וירדנו מהמכונית, כבר הקיפו אותנו כ-15 איש. כולם גברים, לאו דווקא צעירים - לאורם של פנסי המכונית ראיתי גם שיער מאפיר ופנים שכבר נחרשו קמטים. הם היו בדרכם לעבודה: בתל אביב, בבני ברק, באשקלון, ואפילו בחיפה. הם יצאו מחברון ובנותיה, מבית לחם ובנותיה, והיו בהם גם רבים שיצאו כבר בבוקר השכם משכם ומג'נין הרחוקות. לבושם היה מסודר ונקי. כשפגשנו אותם עמדו לסטות מהכביש ולהיבלע בין העצים והשיחים, עוד רגע היו גם זהרורי הסיגריות והטלפונים שלהם מרצדים שם בחשכה.

התכוונתי להצטרף אליהם וכבר הוצאתי מהמכונית נעליים מתאימות להליכה ארוכה ברגל, במקום הסנדלים שהיו לרגלי. אבל פתאום השתנתה התוכנית. קבוצה אחרת הגיעה מלמטה והודיעה שהצבא פרוש למעלה וכבר עצר כמה מאלה שהגיעו אל הכביש האחר, הכביש שבו התכוונו לנסוע מהלך שעה, שעתיים, שלוש, לתל אביב ולבני ברק, לאשקלון ולחיפה. הם עצמם הצליחו לברוח ועכשיו זמנם היה בידם, של כולם, ההולכים והחוזרים, כמה עשרות אנשים, כי אל מקומות עבודתם כבר לא ימשיכו, על כל פנים לא בשעות הקרובות.

רובם ככולם עובדים בבניין או בשיפוצים, הם סיפרו לי, ואין להם היתרים. רבים מהם אף "מנועים". הם נמנים עם מאות אלפי הפלסטינים המוגדרים "מנועים", לאמור: מנועי כניסה לישראל. יש בהם "מנועי שב"כ" ו"מנועי משטרה". כן, ככה הם מוגדרים. ללמדנו שאנשים מסוכנים הם, מסוכנים לביטחוננו, ולכן מוטב שיישארו במקומותיהם ולא יגיעו למקומותינו, הם והמטענים והסכינים שאולי הם נושאים עמם.

ובאמת, היו להם תרמילים לרובם, לא סתם שקיות ניילון כי אם תרמילים יפים ומסודרים, כמוהם כלבושם. הם אמרו לי שצרורים בהם בגדים להחלפה וכלי רחצה לשהייה של שבוע, שבועיים, חודש. הם אמרו לי שאין להם פרנסה ביישוביהם ושהם מוכרחים, אבל מוכרחים, להאכיל את בני משפחותיהם. בתיהם הומים, הומים מתינוקות, וצריך להלביש אותם, ולגדל אותם ולשלוח לבית הספר ואחר כך לאוניברסיטה - כן, אפילו לאוניברסיטה. שכר של יום עבודה במקומותיהם, אם יש עבודה, הוא כ-60 שקל. שכר של יום עבודה בישראל - ולרוב, לא תמיד, יש עבודה - הוא כ-150 עד 200 שקל. לכן הם עוברים באלפיהם, וקרוב לוודאי שברבבותיהם.

תחילה הם נוסעים בדרכים שבשטחים הכבושים: שמונה, תשעה פועלים במכונית רגילה, עשרים ויותר במכונית טרנזיט. דחוסים ומפותלים זה על זה וזה עם זה. אחר כך הם הולכים שעה-שעתיים ברגל, ושוב נדחסים למכוניות, כבר בתוך ישראל. יש גם רבים שמגיעים ברגל לכל מיני מקומות בירושלים ובפרבריה וממשיכים את דרכם בתחבורה הציבורית. נבלעים בין הנוסעים האחרים: בינינו, אם אנחנו משכימים קום ונוסעים באוטובוסים. בשביל להיבלע כך, להיות שקופים, הם מקפידים שיהיו לבושם וכליהם מסודרים ופניהם מגולחות.

ולמה הם "מנועים"? מקצתם מנחשים שהם "מנועים" כי יש להם אח שיושב בבית הסוהר, או בן דוד שנהרג בידי הצבא ועכשיו יש חשש שאולי ירצו להתנקם. מקצתם יודעים שהם "מנועים" כי יש להם תיקים במשטרה על קנסות שלא שולמו, או על קנסות ששולמו אבל דבר סגירתו של התיק עוד לא נודע למחשב. ואחרים, מאות ואלפים, אינם יודעים כלל למה הם "מנועים": כבר הידפקו על דלתות המת"קים ועל דלתות השב"כים, כבר מילאו את כיסיהם של עורכי-דין, ועדיין אינם יודעים. וככה הם שבים ויוצאים לדרך המסוכנת הזאת במקומות שהחומה עוד לא נבנתה שם. קצתם נעצרים, נכלאים, משתחררים ושוב יוצאים לדרך, קצתם מוכים ונשלחים לחופשי, אחדים אף נורים ונהרגים, כמו שקרה לאחרונה: פועל מכפר סעיר נהרג בדרכו לירושלים. אבל רובם המכריע מגיעים בשלום למקומות העבודה שלהם. ואז הם מוגדרים - את האנשים האלה לא חדלים להגדיר - שב"חים.

אתם יכולים לראות אותם באתרי הבנייה, לפעמים גם במכולת השכונתית, בבגדי עבודה דהויים ומלוכלכים, בפנים לא מגולחות אחרי ימים ארוכים של עבודה ולילות של שינה בתנאים-לא-תנאים. כי הרי את הדרך המסוכנת והקשה והמעייפת הזאת, את הדרך היקרה הזאת - כ-200 שקל לכל כיוון - לא יעשו יום-יום, ולכן הם נשארים אצלנו, בכל מקום שיימצא להם, וחוזרים לבתיהם אחת לשבוע, שבועיים, חודש. והם בונים ומשפצים לי ולכם ולשכני ולשכניכם את הבתים.

באותו טיול לילי שלי ראיתי אותם מתקבצים בעשרותיהם לקראת היציאה לדרך. בכל מיני מקומות: בשוליו של כביש, ברחובו של כפר. שותים קפה ומעשנים סיגריות ומתעדכנים בניידים שלהם אם יש או אין חיילים. שבתי וראיתי גם את אנשי הקבוצות שחזרו לאחר שניסיונם נכשל הפעם. התבוננתי בהם - עייפים אבל עדיין נקיים ומסודרים - ושוחחתי עם אחדים מהם. לא מראם ולא דיבורם לא היו של אנשים מושפלים ומדוכאים עד עפר. כאלה חיי ההישרדות שלהם והם רוצים לשרוד, רוצים לחיות. הם יביאו אוכל, ויהי מה, אל בתיהם ההומים, הומים מתינוקות.

כמעט כולם מדברים עברית רהוטה. "אני הולך עם האף למעלה, את שומעת", אמר לי אחד והמחיש את דבריו בהגשת אצבע אל קצה חוטמו וזקירתו כלפי מעלה. "אני איש גאה, אני גאה שאני מפרנס את הילדים שלי". אילו הקלטתי את כל הסיפורים האישיים של הישרדות ששמעתי בלילה ההוא, לא הייתי יודעת לאן להוליך אותם. מפני קוצר כוחן של המלים? מפני הבושה? מפני הזעם? גם זאת אינני יודעת. אבל בלאו הכי לא יכולתי להקליט ואפילו לא לרשום. כי הנסיבות לא היו נסיבות של אמון גמור, לא אמון גמור במטרת התיעוד הפוליטי שלי, שהצגתי להם אותה ברור ככל שיכולתי, ולא אמון גמור בי עצמי, הישראלית.

כעבור שעות אחדות, כשעברתי שוב באותם המקומות, האנשים כבר לא היו שם: אחדים עברו בוודאי, אחרים חזרו לבתיהם כדי לשוב ולנסות למחרת, ורבים מצאו להם מקום לינה - אצל מכרים, במסגדים, בפינה מוצנעת בכפר תחת כיפת השמים, לרגלי עץ או קיר. הפועלים היו עכשיו סמויים מן העין. אבל החיילים לא. פה ושם עבר פטרול רגלי, פה ושם עמדו ג'יפים צבאיים בפנסים כבויים, פה ושם נכנסו בוודאי חיילים לאחד הבתים לעצור מישהו באישון לילה. ככה זה בכפרים האלה. הם נוכחים שם יומם ולילה, החיילים. על כן הם יודעים היטב: אלפים עוברים מפה לעבוד בישראל. את העשרות שראיתי אני באותו לילה, מחכים לשעת כושר, ראו גם הם. גם איש הביטחון מן ההתנחלות ביתר עילית, שדיברתי איתו למחרת בלשכתו, ראה אותם: "היית צריכה לראות מה הלך פה אתמול", אמר לי אחרי שתיאר בגאווה את סידורי הביטחון של ההתנחלות, האחראיים ואנושיים הרבה יותר, לדעתו.

"ראיתי דווקא", אמרתי. "ומה אתה אומר על זה?" שאלתי. הוא משך בכתפיו: "ככה זה כל הזמן, לרוב עוצמים עין, וכולם עוברים. ואת רוצה לדעת משהו? אתמול פשוט היה מבצע. עצרו כמה, כדי שלא יחשבו שאפשר לעבור לישראל בקלות כל כך. כדי שלא יחשבו שזה מובן מאליו. אז עושים להם את החיים קשים קצת. ואת רוצה לדעת עוד משהו? בשעה אחת וחצי בלילה בטח כבר נגמר המבצע והרוב יכלו לעבור". - "ומחר?" שאלתי. "מחר בטח לא יהיה מבצע. אני חושב שאת יכולה להגיד את זה לחברים שלך", התלוצץ איתי.

הוא רצה שאדע עוד הרבה דברים "שלא יודעים בתל אביב". ואף על פי שאני יודעת אותם היטב, הקשבתי לו, כי היה לי חשוב ומעניין לשמוע אותם במפורש ממנו, איש בעל תפקיד ציבורי, "איש ביטחון". לשמוע מפיו שמתנהל מסחר ענף, שמגלגל הון תועפות, בהיתרי כניסה לישראל. שקבלנים רוכשים ממשרד העבודה היתרים לפועלים ומוכרים אותם אחר כך במחיר מופקע. "את יודעת כמה?" כן, ידעתי: משלמים 950 שקל על כל פועל ומוכרים באלפיים לפחות, ואם זה רישיון "אפס-אפס", כלומר גם ליום וגם ללילה, בהרבה יותר.

קוני ההיתרים האלה אמנם נדחקים עם בעלי ההיתרים ה"חוקיים" בין גדרות המחסומים, נדחקים ודוחקים כצאן החוזר אל המכלאה, והם נבדקים, אבל הקבלן המאשר בחתימת ידו שהוא מעסיק אותם, כלומר, מכיר אותם ואחראי על בואם ולכתם ועל כל המוצאות אותם בישראל, לא ראה ולא יראה אותם. אפילו מספרי הטלפון הרשומים על ההיתרים המסופסרים עשויים להיות פיקטיביים. בזאת נוכחתי בעצמי בעזרת פועל שהציג לי מסמך כזה: "הנה אני מטלפן", הוא אמר, "והמספר לא מחובר". הוא שילם 2,100 שקל וביום שפגשתי אותו היו לו על פי ההיתר עוד ארבעה ימים לשהות בישראל ולעשות בהם מה שמתחשק לו מהשעה 05:00 עד השעה 19:00. האמת? התחשק לו לעבוד, אבל בזמן האחרון הוא לא מצא עבודה. אם ימצא עבודה, יקנה היתר חדש ממישהו אחר, ואולי כבר קנה בינתיים. כולם יודעים ממי אפשר לקנות. אבל לא לכולם יש כסף. לרובם אין ולכן הם יוצאים לדרך האיומה ההיא, איומה אף יותר מהצפיפות וההשפלה במחסומים, ועל כל פנים מסוכנת יותר.

עצימת-העין של הצבא

בתלונה שהגישה נגדי באת כוחו של "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" נכתב בסעיף 8: "כאמור לעיל, לא קשה להבין מרשמיה של המרמן כי היא עברה על החוק והפרה אותו ברגל גסה, וזו לא הפעם הראשונה. חמור מכך, היא מתפארת ברשמיה כיצד הדריכה את הנערות להתחזות לישראליות, כיצד הערימה על החיילים במחסום, כיצד שיקרה לשוטר הסמוי וכיצד הכירה לנערות את מקומות הבילוי והתרבות המרכזיים בתל אביב". והנה עכשיו אני מוצאת את עצמי מצרה על כך שלא העזתי להעביר במכוניתי כמה מהפועלים שראיתי בלילה ההוא ולחסוך להם כסף וזמן ותלאות שגובה מהם המעבר בחסות עצימת-העין של הצבא. והוא חייב לעצום עין - ההנחיות בוודאי באות מגבוה מאוד, וגם כסף ושחיתות משחקים פה תפקידים שונים ומשונים - שמא יגוועו אלפי משפחות ברעב, וישראל לא תצא מזה טוב, לא טוב ולא בשלום.

ומאחר שהמדינה והצבא מערימים כך על כולנו - ורוב הציבור מאמין להם, ועיתונאים שואלים אותי אם אני מפשפשת בתחתוני הנשים שאני מבריחה, לבדוק שאינן מעבירות חומרי חבלה - מאחר שכך, אני מטפחת בלבי את התקווה שהמשטרה תמליץ על העמדתי לדין. כי אז, קודם ש"ימצו איתי את הדין" כדרישת המתלוננים נגדי, תינתן לי ההזדמנות לספר את סיפורי בבית המשפט, ולהעלות שם, במקום המתאים לזה מאין כמוהו, את ספקותי בעת הזאת לגבי חוקיותם של חוקים רבים במדינת ישראל.*