עצירים פלסטינים ומשפחותיהם ממתינים בייאוש למשפט הצבאי. מקרה מבחן אישי | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

עצירים פלסטינים ומשפחותיהם ממתינים בייאוש למשפט הצבאי. מקרה מבחן אישי

עצירים פלסטינים ומשפחותיהם ממתינים בייאוש למשפט הצבאי. מקרה מבחן אישי

שישי, 17 יולי, 2009
source: 
פורסם במוסף "הארץ"
author: 
אילנה המרמן

 

זוהי תמונתם האחרונה יחדיו של האחים סג'א וסאאד חמאמרה, משפת הים בפברואר האחרון. סג'א תזדקק בעתיד להשתלת כליה ואונת כבד, סאאד יצטרך הרבה מזל: הוא עצור "עד תום ההליכים" בכלא צבאי. הליך הוגן? חזקת חפות? חפשו אותם בין גדרות התיל של מחנה עופר

הילדה הקיאה. דווקא עכשיו כשהגיעו סוף-סוף ואחיה חייך אליה מן העבר האחר של מחיצה שקופה את חיוכו המצודד, חיוך של בן עשרים שכבר רוצה להיות גבר ועדיין נראה כמו ילד, דווקא עכשיו היא הקיאה. הקיאה ובכתה. וליכלכה את הבגדים היפים שלבשה לקראת הנסיעה וגם את הרצפה טינפה. אמה, שכבר התיישבה מול המחיצה ועיניה היו נעוצות בדאגה בפני בנה שמן העבר האחר, לראות אם לחייו עודן עגולות ושחומות כקודם או אולי כחשו והחווירו חלילה, ואוזנה היתה צמודה לשפופרת טלפון לשמוע את צליל קולו ולצוד ממנו רמז למצב רוחו, אמה הרחיקה אותה ממנה בתנועת יד. ואז בא אחד הממונים על הסדרים במקום, הביא איתו סמרטוט ודרש לנקות. לא, היא לא מנקה שום דבר, היא באה לראות את הבן שלה. שהאבא ינקה, אמרה, כמעט צעקה אל בעלה, שעמד שם נבוך ומבולבל. הוא לא רגיל שאשתו צועקת עליו והוא לא מיומן בטיפול בילדים מקיאים ובטח שלא בשטיפת רצפות. אצלם במשפחה זה תפקידה של האשה, שכל כבודה, אם יש לה כבוד, בבית פנימה. אבל האשה, כל תשומת לבה עכשיו, כל רגשותיה, כל תחושות גופה המתוח מן הציפייה של ימים ולילות רבים כבר היו נתונים אל הבן שמאחורי המחיצה, שאי אפשר לגעת בו ויש לדבר אליו באמצעות טלפון. לו יש טלפון אחד ולהם יש שניים: אחד לאבא ואחד לאמא. רק אחד מהם יכול להקשיב לו בכל פעם, לא שניהם בבת אחת. זו לא שיחת ועידה.

אבל בלאו הכי אין כל כך מה להגיד בנסיבות שכאלה: חיבוק, נשיקה, זה מה שהיה נחוץ כאן, בחדר הגדול הזה שכמה עשרות אנשים יושבים בו בשורה ארוכה משני עבריה של מחיצה שקופה ומדברים לתוך טלפונים. אז מה שלומך? טוב. מה העניינים? בסדר. אתה אוכל? כן. האוכל בסדר? כן, לא כל כך. הבאת לי את הבגדים שביקשתי? כן, הבאתי, אבל לא נתנו להכניס. למה? הבאתי מכנסיים קצרים, אבל אמרו שרשום אצלם שביקשת מכנסיים ארוכים. הבאתי סנדלים. אבל אסור להכניס סנדלים. הבאתי חולצה ירוקה, אבל ירוק אסור, גם תכלת וכחול כהה אסור. תיתן להם רשימה חדשה. אבל אני צריך סנדלים, חם לי בנעליים. מה לעשות? סנדלים אסור.

הרצפה כבר נקייה בינתיים, האבא ניקה. עכשיו גם הוא שואל מה נשמע ומה חדש ומה העניינים. הילדה עוד לא מוציאה מלה. משהקת שיהוקי בכי אחרונים ומחכה שכל התלאה הארוכה הזאת תיגמר והם יחזרו הביתה. והלוא אתמול כל כך שמחה שמרשים לה לנסוע לבקר את אחיה! איזו אכזבה, איזו בושה! בבית היא תתקלח, תחפוף את שערה, תחליף בגדים ושוב תהיה בת התשע השובבה, הגחמנית, הקוקטית, שיודעת לשגע את כל סובביה בחינניותה ההפכפכה: רגע היא פעוטה מתוקה ורגע כבר כמעט נערה מפתה. ועכשיו - מיותרת, מפריעה, מעצבנת.

הם יצאו מהבית במונית בארבע בבוקר. אחר כך נסעו יותר משעה באוטובוס. אחר כך חיכו בתור ארוך לפני שער ברזל. השמש העולה החלה לחמם בנועם את צינת הבוקר של הרי ירושלים. כעבור שעתיים, שלוש, ארבע היא כבר להטה וקפחה ממרומי שממת התכלת של השמים הענקיים הפרושים מעל רכסי ההרים ומעל מחנה המעצר השרוע ביניהם - מתחם מרובע גדול, מוקף חומה ומגדלים. אבל את השם שלהם עוד לא הקריאו. רבים שבאו אחריהם כבר נקראו לעבור את השער - ושער זה אינו אלא השער הראשון בדרך אל המחיצה השקופה - והם עוד עומדים שם, מחכים ומחכים.

והרי באו מוקדם כל כך, משהו פה השתבש, לא? גם הממונים על הסדר כנראה חשבו כך והסכימו לבדוק את הניירות שבידם: 27 במאי היה כתוב שם. כן, היום 27 במאי. אבל הביקור שלכם היה ב-24, היום אין לכם ביקור. האמא, שכבר שלושה חודשים נקוות בעיניה דמעות שקטות בכל פעם שמדברים איתה על בנה הכלוא, ושמתרגזת כשאומרים לה שאין כיום בבני עמה צעיר ראוי לשמו שלא ישב איזה זמן בכלא ואולי דווקא יצא לה משם בן קצת גיבור, ועונה שהיא לא רוצה אותו גיבור: אילו לפחות נאבק, נלחם בכובש, אבל הוא לא נלחם, זה בכלל לא בראש שלו, לא, היא רוצה אותו בבית, על ידה! האמא האיתנה הזאת, שכבר התחשלה בצרות גדולות יותר, נדמה שמשהו מתחיל להתערער בה לאין תקנה בחודשים האלה.
  
על כל פנים, היא פורצת עכשיו בבכי גדול: לא, היא לא תזוז מכאן עד שלא תראה את הילד שלה. טוב, מתרצים בודקי הניירות, אז תיכנסו. מהעבר האחר לוחץ מישהו על כפתור והסחרחרת הצרה מסתובבת כשהמשפחה נדחקת אל בין מוטותיה ועוברת בשער, והם עולים אל האוטובוס המסיע אותם אל השער הבא.

עכשיו כבר עברו עוד סחרחרת אחת והם נמצאים בחצר גדולה. שם הם נוכחים שרבים מאוד מאלה שעברו לפניהם עדיין מחכים. מקצתם יושבים על מעט כיסאות הפלסטיק שהועמדו שם לנוחיותם ורובם על רצפת הבטון. תחת כיפת השמים. בחום היום השרבי. כבר אין זכר לצינת הבוקר. בחצר יש גם בתי שימוש לנוחיותם. האחרונים שיצאו מפה יקבלו לידיהם מגבים ומטליות וחומרי ניקוי ויתבקשו לנקותם. הם יהיו בין האחרונים האלה. בינתיים, בכל פעם קוראים שורה של שמות. הנקראים נעמדים בתור ועוברים אחד-אחד עוד שער ועוד סחרחרת ונעלמים מאחוריהם. אבל את השם שלהם שוב לא קוראים. האבא ניגש לברר. האמא נגררת אחריו.

הביקור שלכם היה ב-24, אומרים להם גם פה. הבן חיכה לכם ואף אחד לא בא. הוא חיכה סתם. למה לא באתם? אבל בנייר שבידם כתוב 27. נכון, כתוב. טעות. חבל, אבל אין מה לעשות. האבא כבר מחליט שחוזרים. האמא, שבדרך כלל לא מחליטה בעניינים כאלה, מחליטה עכשיו שלא חוזרים. אותה יוציאו מפה רק מתה אם היא לא תראה את הבן שלה. באמת עניין לא נעים, גם לא לאנשי השירות פה, שירות בתי הסוהר. מה עושים? מביאים אחראי ועוד אחד ובסוף גם את המפקד. והוא, לא לב אבן יושב לו בחזה שמאחורי המדים והאפוד. הוא מבטיח לאשה אחוזת הכעס והיאוש לסדר משהו. מבטיח ומקיים: הוא טרח ובדק, ומצא שיש עציר אחד שהמבקרים שלו לא הגיעו. הוזמנו ל-27 ולא הגיעו עד עכשיו. אולי בניירות שלהם כתוב 30. עכשיו הם יכולים להיכנס במקומם.

הילדה מקיאה מול המחיצה השקופה ואמא ואבא יושבים עם הטלפונים בידיהם ומשתדלים לחייך. ארבעים וחמש דקות בדיוק. כי אז כל הטלפונים נאלמים דום בלחיצת כפתור סמוי מן העין. והם קמים עם כל המבקרים ויוצאים דרך כל השערים והסחרחרות והגדרות ועולים אל האוטובוס. ושוב נוסעים שעה ארוכה בדרך שבאו בה: כבישים עקלקלים, תלולים וצרים, כי הכבישים המהירים הראשיים אסורים להם. בחמש אחרי הצהריים הם בבית. שלוש-עשרה שעות בעבור ארבעים וחמש דקות. את הילדה לא ייקחו איתם יותר, הם אומרים.

"בתיק הזה ניתנה החלטת מעצר עד תום ההליכים", כתוב באחד הפרוטוקולים של בית המשפט הצבאי יהודה. ההליכים מתארכים וסאאד עצור בינתיים כבר יותר מארבעה חודשים. הוא נלקח מביתו ב-17 בפברואר 2009 בשתיים לפנות בוקר. היה לילה חורפי, קר וגשום. אחד הלילות הגשומים ביותר בחורף הזה שרוב ימיו ולילותיו היו שחונים. הגשם ירד בלי הפוגות על סאאד ועל הצעירים האחרים שבאו לקחתם ממיטותיהם באישון הלילה ההוא. הם חיכו שעתיים ברחוב, עיניהם מכוסות ברצועת בד וידיהם כבולות לאחור אל גדר. עד שהובאו ונאספו כל מי שהיו ברשימה - שבעה במספר.

אחר כך נבלעו השבעה עם אוספיהם ברכבים צבאיים, ונעלמו. יומיים לא ידע איש לומר להוריו של סאאד היכן בנם. ביום השלישי נודע להם מן הצלב האדום שהוא עצור בתחנת המשטרה שבגוש עציון. ביום השמיני נודע להם שהוא עצור במחנה עופר הנזכר לעיל והם גם קיבלו לידם כתב אישום כתוב בעברית. הם לא יודעים לקרוא עברית.

והנה עיקר הדברים הכתובים בו: "פרט ראשון... הנאשם הנ"ל, באזור, משנת 2006 או ממועד הסמוך לכך ועד ליום מעצרו היה חבר או פעל כחבר בהתאחדות בלתי מותרת... דהיינו... בארגון 'החזית העממית' (להלן 'החז"ע')... במסגרת פעילותו ביצע הנאשם את האמור בפרט האישום להלן ...פרט שני: הנאשם הנ"ל, באזור, במועד האמור בפרט האישום הראשון, נכח באספה כלשהי של התאחדות בלתי מותרת, דהיינו: במועד האמור לעיל, באזור, השתתף הנאשם, במסגרת חברותו בחז"ע, בתהלוכות לייסוד הארגון... פרט שלישי: הנאשם הנ"ל, באזור, במועד האמור בפרט האישום הראשון, עשה כל עבודה או ביצע כל שירות בשביל התאחדות בלתי מותרת, דהיינו: במועד האמור לעיל, באזור, במסגרת חברותו בחז"ע, כתב הנאשם יחד עם חברי החוליה האחרים סיסמאות של הארגון".

כשבועיים לפני מעצרו של סאאד, בתחילת חודש פברואר, נסעתי איתו ועם הוריו ואחותו החולה - לא אותה ילדונת בריאה וחמודה שהקיאה מול המחיצה השקופה, כי אם אחות בכירה ממנה, תלמידת תיכון - לבית החולים שניידר. שם אמר רופא בכיר שכדי להציל את חייה של הנערה יש להשתיל בגופה כליה ואונה של כבד. לצורך זה יש לעשות בדיקות ולמצוא שניים מבני המשפחה שיתאימו לתרום, שניים מתוך השלושה שבאו: האם, האב והאח הבכור, כלומר סאאד. והלוואי שסאאד יימצא מתאים, כי הוא צעיר, והם כבר לא כל כך. להשתלה יהיה צריך גם לאסוף יותר ממיליון שקל - אבל תהליך הבדיקות וההכנות ארוך מאוד ולכן נדבר על זה אחר כך.

אחרי ששמענו את הדברים הקשים אבל הצפויים האלה, הצעתי שניסע להתאושש על חוף ימה של תל אביב. שם, חשבתי לי בדאגה קלה ביני לביני, אולי הם יהיו שב"חיםinfo-icon, לאמור שוהים-בלתי-חוקיים, כי האישור שבידם אולי תקף רק לנסיעה לבית החולים. לא ביררתי זאת וגם לא ידעתי היכן מבררים וגם לא התכוונתי לברר עכשיו, כי ארבעת האנשים ההמומים האלה היו זקוקים בדחיפות להירגע קצת על חופו של ים כחול. ובתל אביב יש הרבה חופים כאלה, עם חולות די נקיים וטיילת נעימה ובתי קפה. ואח... איזה יום יפה, בואו נפקח את העיניים, אל השמש בשמים, והים הוא משגע, וטוב טוב טוב לי על הלב, טוב טוב טוב.

בתצלום עומדים סאאד ואחותו על שפת ימה של תל אביב: שני צעירים נאים, דקי גזרה, שניהם במכנסי ג'ינס, שלו שחורים, שלה כחולים, הוא בחולצה שחורה עם קפוצ'ון ועליה מין ציפור פורשת כנפיים על גבי הכתובת REBOX, והיא בחולצה סגולה ארוכה צמודה מעוטרת בפרחים קטנים לבנים. הוא בראש גלוי, שערו המתולתל גזוז קצר, והיא ראשה עטוף במטפחת המסורתית שמסתירה את שערה הארוך, שלולא המטפחת היה גולש על כתפיה, רך וריחני ונעים למגע: אני יודעת, כי כבר ליטפתי את השיער הזה.

שניהם מחייכים חיוך עדין, אבל עיניה שלה עצובות ואילו אצלו, שרואה היום את הים - מרחק של פחות משעת נסיעה מביתו - בפעם הראשונה בחייו, אצלו גם העיניים מחייכות. מאחוריהם מרחבי הים והוא מגלגל אליהם ואלינו את גליו הקטנים, לא לפני שעיטרם בעטרה כסופה של קצף. קצף על פני המים.

כחודש לאחר מעצרו של סאאד, ב-19 במארס, החליט השופט הצבאי סרן ליאור כהנא שאין הצדקה להשאיר את סאאד במעצר עד תום ההליכים. הוא קובע בהחלטתו שבעדותו של העד המרכזי שהפליל אותו, הקרוי עד תביעה מס' 2, אין "שום עיגון בזמן ובמקום לגבי חברותו של המשיב בחזית העממית, ולמעשה המשיב מוצא את עצמו במצב שבו 'לך תוכיח שאין לך אחות'". העד אינו קושר את המשיב לשום פעילות ספציפית, "איננו מסביר מתי הצטרף לחזית, כיצד, באילו תהלוכות השתתף", וגם שני עדי התביעה האחרים "אינם מזכירים את המשיב כמי שמתואר בפעילות שבה הם השתתפו".

לכן, מסכם סרן ליאור כהנא, "לאור העקרונות של המשפט הישראלי הפללה שכזאת לא יכולה להתקיים בצוותא עם עקרונות של חזקת החפות. זכותו של אדם לדעת במה הוא מואשם וחובתן של רשויות החקירה לעשות כל שביכולתן על מנת לרדת לחקר האמת. בנסיבות של החקירה שנעשתה בתיק זה עשה הנאשם כל מה שביכולתו, וזה להגיד שאין לו אחות והמפליל הוא ממזר... לאמור לעיל מצטרפת נסיבה הומניטרית הקשורה במצבה הרפואי הקשה של בת משפחה המחייב את התייצבותו של המשיב במרכז הרפואי רבין לצורך טיפול מציל חיים הקשור באחותו... אשר על כן הנני מורה כי המשיב ייעצר ואולם יוכל להשתחרר ממעצרו בהתקיים התנאים הבאים... הפקדה כספית בסך 10,000 שקל... חתימה של שתי ערבויות צד ג' על סך 10,000 שקל, אחת של אביו... ואחת של חברת המשפחה ד"ר אילנה המרמן... על המשיב נאסר לצאת מכפרו".

כשיצאנו מאולם בית המשפט ובידינו השובר לתשלום, לא הבין האב בוודאות אם יש כאן בשורה טובה או רעה, שהרי השופט אמר משהו מוזר לאוזנו שאינה מצויה כל כך ברזי השפה הישראלית: מה, סאאד נדרש להוכיח שאין לו אחות? לא, אמרתי, זו בדיחה, השופט הזה היה קצת עליז משום-מה, והבשורה מצוינת: סאאד ישתחרר בערבות ויחכה למשפט בבית. רק נפקיד את הכסף וזהו, הנה השובר: "הסכום במלים: עשר אלף בלבד", כתוב כאן. ויש לי בבנק את העשר אלף האלה.

קצף על פני המים. תובעת צבאית צעירה אחת, סרן ג'ניה וולינסקי, עירערה על החלטת השחרור בערבות. וכה אמרה: "גם אם אנשים אחרים לא מזכירים את שמו של המשיב, הם לא מזכירים שהוא לא היה בחוליה. עד תביעה מס' 2 מזכיר שהחוליה עסקה בכתיבת סיסמאות ותהלוכות. גם אם לא היתה פעילות שמוזכרת באמרתו של העד, ישנה פסיקה נרחבת על כך שגם חברות ערטילאית מצדיקה מעצר עד תום ההליכים... אבקש להפוך את החלטתו של ביהמ"ש קמא".

השופט בבית המשפט הצבאי לערעורים, סגן אלוף נתנאל בנישו ובעל התואר המשנה לנשיא, נענה לבקשתה והפך אותה. הוא גרס שאת בדיקת ההתאמה לתרומת איברים לאחות החולה אפשר להבטיח גם במעצר. "אשר על כן", חתם את החלטתו, "בשלב זה הנני סבור שהאינטרס הציבורי שבמניעת הסיכון העלול לנבוע משחרור העורר עולה על הפגיעה העלולה להיגרם לו ולסביבתו ממעצרו. בנסיבות אלה הנני מקבל את ערר התביעה ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים".

וכאן אני רוצה לעבור לרגע אל סיפורו ועניינו של אדם אחר, שאינני מכירה, אשר נידון בבית המשפט העליון ימים מעטים אחר כך. האיש הזה לא ישב בכלא עד תום ההליכים. שמו ינאי לאלזה והוא הורשע בשורה של עבירות שביצע בזמן שירותו בעיר חברון כחייל במשמר הגבול. כל העבירות נעשו תוך כדי "מסע יזום של התנכלות והתעללות בתושבי העיר" שערכו ברחובות העיר הנאשם ועוד שלושה מחבריו לשירות.

במהלך המסע הזה חטפו הארבעה אל הג'יפ הצבאי שנסעו בו שני עוברי אורח, לקחו אותם לאן שלקחו ושם בעטו בהם והיכו אותם באלה ובקתות רובים ושדדו אותם. אחר כך העלו אל הג'יפ אדם שלישי והשליכוהו בשעת נסיעה. האיש הזה נחבל בנפילתו והתרחק מן המקום בצליעה. לבסוף העלו נוסעי הג'יפ אל רכבם נער בן 17. הנער, עמרן אבו חמדיה שמו, הוכה בתוך הג'יפ ואחר כך הצטווה לקום ולקפוץ החוצה. הוא נעמד בחלק האחורי של הג'יפ אבל סירב לקפוץ ונאחז בידיו ברצועות הגג של הג'יפ. תוקפיו שיחררו בכוח את כפות ידיו הלופתות את הרצועות והוא נפל מן הג'יפ הנוסע במהירות של 70-80 קמ"ש ונהרג. או בלשונו של בית המשפט המחוזי בירושלים: "איתרע מזלו של המנוח, והוא נקלע בדרכם של הנאשם וחבריו, במסע ההרג והאלימות אליו יצאו ביום 30.12.02, וכך מצא את מותו".

מצא את מותו. איזה מזל ביש. בית המשפט המחוזי גזר על לאלזה שש וחצי שנות מאסר. בין הנימוקים לקולא מוזכרים מצב נפשי רעוע ונסיבות משפחתיות קשות ובהן גם מצבה הבריאותי של אחותו של הנאשם, שנפגעה בתאונת דרכים ועוברת תהליך שיקום ממושך. המדינה עירערה על קולת העונש ובית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים קיבל את הערעור.

בהכרעה שניתנה ב-31 במארס 2009, נכתב בין השאר ש"כישלונם" של המשיב וחבריו "משקף בקליפת אגוז את תמצית האנטיתזה לערכי הקהילה האנושית הנאורה ולערכי העם היהודי לדורותיו... תופעות אלה עם התרחשותן מחייבות יד ברזל בענישה כדי לבער אותן מקרבנו, לבל יישאר מהן זכר. אין מחילה לאדם שמנצל את כוחו ואת נשקו כחייל בצה"ל כלפי תושב תמים וחסר ישע בשל מוצאו, עד כדי קיפוד חייו. נסיבות לקולא ככל שקיימות, צריכות להישקל, אולם משקלן היחסי הולך וקטן ככל שגודל הזוועה שבמעשה גובר. וכאן הזוועה והחייתיות שבמעשים שולטת בכיפה".

יד הברזל המענישה הוסיפה עוד שנתיים מאסר, העמידה את העונש על שמונה וחצי שנות מאסר בסך הכל, וקבעה שהעונש הזה נועד לבטא "את חריגותם הגדולה של מעשי הפשע שראינו כאן... ולהעביר מסר נוקב ומוקיע כי מעשי התעללות מסוג אלה בל ייראו ובל יישמעו במקומותינו". עיני שקראו את המסמכים האלה זמן קצר לאחר שסאאד שב ונידון למעצר עד תום ההליכים, צדו גם את דרישת ההגנה במשפטו של לאלזה להביא בחשבון השיקולים להקלה בעונש "גם את מעצר הבית הממושך בו שהה המשיב במשך ההליכים..."

ובזה אני חוזרת אל סיפורו העגום של סאאד העצור עד תום ההליכים - שעלולים להימשך עוד שבועות ואולי גם חודשים - בכלא ולא בביתו, ואל הסוף הרע שאולי יהיה לסיפור הזה. התובעת הצבאית שעירערה על ההחלטה לשחרר את סאאד למעצר בית טענה בערר שלה "כי במידה שיורשע בעבירות המיוחסות לו ייגזר עליו עונש של עשר שנות מאסר". השופט נשא אליה עיניים יגעות ושאל: "עשר שנים?" והמלה "עשר" - ששמעתי אותה במו אוזני ואפילו פלטתי לשמעה צעקה מביכה אל חלל האולם הריק מצופים מלבד אביו ואמו של סאאד - המלה "עשר" נמחקה מן הפרוטוקול ונשאר המשפט המפחיד אף הוא בסתמיותו השרירותית: "ייגזר עליו עונש של שנות מאסר". שנות מאסר על חברות ערטילאית ועל אסיפה ערטילאית ועל ציור סיסמאות ערטילאיות, שהלוא כדברי השופט הצבאי סרן ליאור כהנא אין לדעת לא מתי ולא כיצד ולא אילו.

סאאד, אשר בהליך האחרון שהתקיים עד כה בעניינו אמר עד התביעה המרכזי שלפני שנפגשו בכלא הוא לא הכיר אותו כלל, ואת שמו, הידוע לו משמועות בלבד, לא מסר אלא בלחץ החקירה ומתוך תקווה שהוא עצמו יבוא על שכרו וישוחרר לביתו; סאאד, אשר נפל קורבן להלשנה מעורפלת של עציר אחר בנסיבות העכורות שמצמיחות עשרות כמותה מדי יום ביומו - סאאד הצעיר עלול אפוא להיות נידון לשנים של ישיבה בכלא. כי אם לדון משורה ארוכה של מקרים דומים לשלו, ייתכן בהחלט שלא יעמדו לו לא קלישות הראיות ולא מצב בריאותה של אחותו, ובית המשפט הצבאי יחליט שגם הוא ראוי להיענש ביד ברזל, לבל ייראו ויישמעו במקומותינו תהלוכות וסיסמאות לא חוקיות, בין ממשיות ובין ערטילאיות.

ואם יהיה כך, קרוב לוודאי שההורים בכל זאת ייקחו את אחותו הקטנה לראות אותו מעבר למחיצה השקופה, כי היא תגדל בינתיים ותבטיח שתתנהג יפה ולא תקיא, וגם תנדנד ותעשה להם פרצופים ועיניים כמו שרק ילדות מתוקות כמוה יודעות לעשות - עד שאי אפשר לעמוד בפניהן.*

*הכותבת היא עורכת ומתרגמת בהוצאת עם עובד

סאאד לא לבד
מה באמת קורה בבתי המשפט הצבאיים

את משפחתו של סאאד, משפחת חמאמרה, הכרתי לפני כארבע שנים. הפועלים שבנו את בית מגורי בירושלים היו בני כפרם, הכפר חוסאן שעל יד בית לחם. ביקשתי מהם לעשות לי היכרות עם אשה בת הכפר, כדי שתלמד אותי תמורת תשלום ערביתinfo-icon מדוברת. כך הגעתי אל אום סאאד, אם לשישה ילדים שסאאד הוא הבכור שבהם. את עניין התשלום דחתה על הסף: היא לא מורה כי אם אחות במקצועה, אמרה, והציעה שנכיר זו את זו ואם תצמח בינינו ידידות, תהיה הידידות שכרה - וגם שכרי, חוץ מהערבית.

הידידות צמחה, ולא רק ביני ובינה אלא גם ביני ובין ילדיה ובעלה והסבא והסבתא והדודים והדודות. אני חילונית רדיקלית, הם מוסלמים מתונים אך שמרנים ואדוקים; אני אשה פוליטית ורבים ממעייני נתונים לפעילות ציבורית, הם אנשים לא פוליטיים ועיקר מעייניהם נתונים לפרנסה ולחיי המשפחה. אם כי הם, כמובן, שלא כמוני, חוזים מבשרם את ההשלכות הקשות של המצב הפוליטי על חייהם: הן בגלל הכיבוש הישראלי והן בגלל המחלוקות והפילוגים בתוך עמם והשחיתות והשרירות של הרשויות השונות, משני עברי המתרס, השולטות בחייהם.

אני באה אל ביתם כמעט מדי שבוע, מתרווחת לי על הספה, מתרפקת על ההקשבה והחום שהם מעניקים לי בדרכים שלא בכולן אני מורגלת, מספרת ושומעת, מתווכחת, צוחקת הרבה, ולפעמים גם בוכה, על צרותי ועל צרותיהם. לולא הייתי רואה במו עיני איך מדינתי ובני עמי ממררים את חייהם של האנשים האלה, גוזלים מהם את אדמותיהם ואת חירותם, משפילים אותם ומציקים להם באופנים רבים מספור - לולא כן הייתי חוזרת מכל ביקורי שם נינוחה ומחוזקת תמיד.

אבל לא זו בלבד שאני רואה את כל אלה, אלא שבעקבות מחלה שחלתה בה סג'א, אחותו של סאאד, התוודעתי גם לתלאות המייסרות את תושבי השטחים הכבושים שאיתרע מזלם לחלות במחלות חמורות. התוודעתי למערכת הבריאות הלקויה, למצב הגרוע באחדים מבתי החולים, לתוצאות המרות של העדר ביטוח רפואי ראוי לשמו ולקושי להגיע לטיפול בישראל ולממנו. בעוד אנחנו מנסים לברר את אפשרויות הטיפול בסג'א החולה והנה נעצר אחיה, נכלא והועמד למשפט צבאי. המשפחה הוכתה בהלם, כאילו אין המעצרים האלה עניין של שגרה בנסיבות חייהם: הלוא אצלם עוד לא נעצר איש מעולם! כי מה להם, משפחה מוסלמית דתית שכמותם, ולחזית העממית, ארגון שמאלי חילוני?

סאאד הוא אחד מרבבות הפלסטינים שהועמדו לדין בבתי המשפט הצבאיים הישראליים מאז הוקמו ב-67'. מיליוני הפלסטינים הכפופים למערכת הזאת, שנועדה להיות זמנית, אינם יכולים כלל לצפות למשפט הוגן: מערכת הוגנת לא היתה שולחת אלפים רבים כל כך ל"מעצר עד תום ההליכים" ולישיבה בכלא חודשים ארוכים, שנה ואף שנתיים, קודם שמוכרע משפטם. מערכת משפטית הוגנת לא היתה מרשיעה קרוב למאה אחוזים מן הנשפטים בה. מערכת משפטית הוגנת לא היתה מוציאה מתחת ידה כתבי אישום רבים כל כך שנקראים כמו טפסים משרדיים שמולאו אוטומטית בידי פקיד נחפז - כתבי אישום שאין בהם לא מועד מדויק ולא מקום מדויק ולא אשמה מדויקת, עד כדי כך שהחפות אינה ניתנת להוכחה כלל.

איך יוכל סאאד, למשל, להוכיח שלא השתתף באסיפה שמועדה מתפרש על פרק זמן של כשנתיים או שלוש שנים, שתחילתו מתישהו ב-2006? איך יוכל להוכיח שלא היה חבר בארגון פלוני, שקרוב לוודאי אינו מנהל כלל רשימות מסודרות של החברים בו? ומתי יתנו לו בכלל לפצות את פיו - הוא שכפר מכל וכל בכתב האישום הערטילאי שהוקרא לפניו ואף סירב לאמת בחתימתו את החקירה הקצרה והסתמית שנעשתה לו, על פי הרשום?

בינתיים הוא מובא לדיונים כבול באזיקים ויושב בהם כשרגליו אסורות בשרשרת, מקשיב בשקט לדבריהם הרצופים סתירות של צעירים כמוהו, שפופים ונכאי רוח, שאומרים שאפילו אינם מכירים אותו. אף לא האחד שהזכיר את שמו ברשימה ארוכה של שמות שיצאו איכשהו מפיו באיזו חקירה שאין לדעת באילו תנאים היא מתקיימת. מערכת משפטית הוגנת לא היתה מתנהלת כך הרחק מעין הציבור, כי אף על פי שהצו הצבאי קובע ש"בית המשפט הצבאי יקיים את הדיונים הנערכים בפניו בדלתיים פתוחות", אין הציבור מורשה להיכנס בדלתיים הפתוחות האלה אלא באישור מיוחד.

אך רובו המכריע של הציבור הישראלי אינו יודע ואינו רוצה לדעת על קיומם של הדיונים הנערכים בפני בתי המשפט הצבאיים, ומיהם האנשים שנוטלים את חירותם לפרקי זמן ארוכים כל כך, והיכן נמצאים אותם ביתנים ואולמות הדיונים העגומים והריקים, שבאחד מהם, בפאתי ירושלים, מוכרע בחודשים אלה, לאט-לאט, גם גורלו של סאאד.

הציטטות והנתונים בכתבה זו מבוססים על פרוטוקולים משפטיים, על דו"ח ארגון "יש דין" (2007) ועל דו"ח ארגון "מחסוםווטש" 2008)