האם דברי אמת הם הנורמה?

בתגובה על "תא"ל עימאד פארס הודיע לרמטכ"ל: ?שיקרתי, לכן אני פורש מצה"ל'" מאת עמוס הראל ("הארץ", 11.8)

אם אמירת האמת היא ערך עליון של צה"ל, מדוע הצבא חושש מחקירה חיצונית של ארגוני זכויות אדם בעולם ובארץ בעניין התנהלות החיילים בעזה? למה אסר הצבא על כניסת עיתונאים לעזה בזמן המבצע ולאחריו?

למה רק כאשר באופן נדיר צולמו אירועים כמו החייל שיורה בפלסטיני כפות בנעלין, מגיעים הדברים לחקירה ולמשפט (על ידי הצבא עצמו), שעל תוצאותיו פסק בג"ץ שדינן "להתבטל, מחמת חוסר סבירות קיצוני"?

גורמים ישראליים מספרים על מצב כלכלי שפיר בגדה המערבית. בתי הקפה ברמאללה תוססים. "השלום הכלכלי" של ראש הממשלה קורם עור וגידים. הנה ניתן חופש מעבר בכמה מחסומים פנימיים כדי שאפשר יהיה לנוע בכבישי הגדה - נשארו רק מחסומי פתע - והכלכלה הפלסטינית פורחת.

האומנם? השכר היומי לעובדי כפיים בגדה הוא עדיין 50 שקלים. שיעורי האבטלה שם מגיעים לעשרות אחוזים. למרות הדיווחים, לפי העדויות המגיעות מהשטח ממעסיקים ועובדים, לא הוגדלו מספר ההיתרים לפועלים פלסטינים.

תרבות הקריצה שהתפתחה אצלנו בכל הנוגע למתרחש בשטחים היא עבירה חמורה על טוהר המידות. האם גם על עבירה זו מתפטרים קצינים?

אורה ארדון, סילביה פיטרמן
ירושלים