תעשייה של מציצנות

שלא במפתיע, הדיון הציבורי על החוק הביומטרי פסח על העובדה שהשלטון הישראלי מדרבן את הפלסטינים להפקיד ברשותו נתונים ביומטריים שלהם: טביעת כף היד, טביעת שתי אצבעות ותמונת פנים המודדת את המרווח שבין האף לעיניים. אלו נמצאים מאז 2005 בשבב ה"כרטיס המגנטי", שהומצא כתעודת זיהוי נלווית לפלסטינים, ב-1989.

עד יוני 2008 התעודה הנלווית שימשה ראיה שלרשויות הביטחון הישראליות אין טענות נגד המחזיק בה. הוא יכול היה להגיש בקשה לאישור תנועה (לישראל, לעזה או לגדה, להתנחלויות) ולצפות שיקבלו במידה גבוהה של סבירות. לפני שנה וחצי - כשמציאות הביומטריזציה כבר השתרשה, ואנשים הסתגלו לה בתקווה שתשפר את חופש התנועה ואת הזדמנויות ההתפרנסות שלהם - ביטלו הרשויות הישראליות את האיפיון המקורי של התעודה הנלווית: היא כבר לא מהווה הוכחה שהמחזיק אינו מנוע כניסה לישראל (תיוג שאין לו קשר לפעילות חמושה עוינת). הוא הפך לאמצעי לאגירת מידע.

התעודה הפולשנית היא עוד נדבך במוסד מתוחכם של שליטה, הסגר, מעקב ופיקוח שבתוכו מרכזת ישראל את האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה.

מוסד זה בנוי מתאי שטח בגדלים משתנים. רצועת עזה וירושלים המזרחית הכבושה הן תאי שטח. וכאלו הן מובלעות הכפרים והערים שכלואות בתוך ים של שטח "C" (61% שבשליטה ישראלית ביטחונית ומינהלית), בין התנחלויות, ומאחורי גדר ההפרדה. חומות בטון, גדרות תיל, מאות חסימות פיסיות (סלעים וערימות עפר), מגדלי פיקוח ומחסומי בדיקה צבאיים ומאוישים בדרגות משתנות של הקפדה, הממוקמים בכניסות הספורות שנותרו לכל תא שטח. אלו קווי המתאר הארכיטקטוניים, הוויזואליים, של מוסד ההסגר.

טכניקות המעקב והפיקוח מתבססות על אגירה בלתי פוסקת של מידע על כל אדם. ישנם אמצעים טכנולוגיים מובהקים: מצלמות קבועות, מזל"טים, בלוני צילום, מכשירי ציתות, מסוקים. ישנם אמצעים שנובעים ישירות ממציאות הכיבוש: מרשם האוכלוסין הפלסטיני נתון בשליטה של משרדי הפנים והביטחון הישראליים. רק אישור מהם נותן לפרטים המופיעים בתעודת הזהות ובדרכון הפלסטיניים תוקף של נתוני אמת (לידה, מוות, נישואים, ילדים, כתובת מגורים).

בפשיטות על בתים פרטיים ובנייני ציבור, צה"ל מחרים מסמכים שונים: דיסקים קשיחים של מחשבים, ארכיונים שלמים, תכתובות. וישנם האמצעים האנושיים: צבא שלם מועסק בריגול ובבילוש: פקחי הביטוח הלאומי והעירייה בירושלים המזרחית, קציני שב"כ, קצינים לענייני ערבים ופקחי המינהל האזרחי, עובדי רשות שדות התעופה, משת"פים.

גם בשיחות ידידותיות לכאורה עם נציגי הרשות נשאב מידע רב. כל בקשה לאישור מלווה בסוג מסוים של תחקור וסחיטת מידע. הרשויות בישראל יודעות על בעיות פוריות של זוגות, על בני דודים וחברים בחו"ל, מקומות עבודה, שכנים, צווי ירושה, אשפוזים. המידע מתנקז לידיהם של קציני שב"כ אחראים באזור מסוים, מתאמי המינהל האזרחי, המח"טים. בידיהם מפות מפורטות ומדויקות, שכל בית מצוין בהן וידועים דייריו.

במשך השנים פיתחה ישראל תעשייה שלמה של מציצנות ממוסדת. זוהי מערכת ביורוקרטית בעלת טכנולוגיה גבוהה, שלא רק משכללת תדיר את אמצעי השליטה שלה, אלא גם מייצרת את ההצדקות לקיומה הקבוע. החברה הישראלית מאמצת בחום מציצנים מקצועיים אלו ואת הסבריהם שמדובר ב"צורכי הביטחון". אך האמת היא, שבשליטה המוחלטת על חופש התנועה והמידע האישי ובפירוק השטח ליחידות נפרדות, ישראל יצרה מוסד שכוונתו לרסן ולמשמע את הציבור הפלסטיני, ולנסות לסחוט אותו באמצעים כלכליים ונפשיים. זאת, כדי להגביל ככל שאפשר את התנגדותו להסדרי הכניעה שישראל מנסה לכפות על הנהגתו.