לראשונה מאז מלחמת ששת הימים: ישראל מקימה בית משפט צבאי לנוער פלסטיני בגדה המערבית

עד היום בגירים וקטינים פלסטינים נשפטו באותן ערכאות צבאיות; "הצו החדש הוא הודאה מאוחרת אך ברורה בכשל שהיה קיים עד כה", אומרים בארגון הגנת זכויות ילדים

אחרי 42 שנה, צה"ל מקים בימים אלה בית משפט צבאי לנוער בגדה המערבית. מאז כיבוש השטחים ועד היום, בגירים וקטינים פלסטינים נשפטו באותן ערכאות צבאיות ובפני אותם שופטים צבאיים. לאחרונה חתם האלוף גדי שמני, מפקד פיקוד מרכז, על צו מספר 1644, המורה על הקמת "בית משפט צבאי לנוער - בית משפט צבאי של ערכאה ראשונה, שיושב בו דן יחיד שהוא שופט נוער או מותב שבו אב בית הדין הוא שופט נוער".

לפי הצו, נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים ימנה לתפקיד שופטים צבאיים "שקיבלו הכשרה מתאימה לשמש כשופטי נוער", לתקופה שאת אורכה הוא יקבע. הצו גם מורה להפריד "ככל האפשר" בין הדיונים של בית המשפט לנוער ודיונים אחרים. הצו גם מאפשר לבית המשפט הצבאי לנוער "אם סבר כי הדבר הכרחי לצורך גזירת דינו של הקטין", לדרוש תסקיר בכתב של קצין המטה לענייני רווחה במינהל האזרחי, על מצבו המשפחתי של הנאשם.

"זו הודאה בכשל"

עו"ד חאלד קוזמאר, היועץ המשפטי בסניף פלסטין של DCI - DEFENCE FOR CHILDREN INTERNATIONAL אומר כי "הצו החדש הוא הודאה מאוחרת אך ברורה בכשל שהיה קיים עד כה". ואולם לדבריו, "בחינה מדוקדקת של הצו מעלה שהשינויים שהוא מציע אינם מהותיים, והוא מתיר מרחב התערבות נרחב לתביעה הצבאית". זאת, הוא אומר, "מעבר לעובדה ששורש הבעיה אינו בעבריינות ילדים אלא בכיבוש שבו הם חיים".

הצו, אומר קוזמאר, אינו משנה את הגדרת הקטין הפלסטיני. כבישראל, גם לפי המשפט הצבאי, הגיל המינימלי לאחריות פלילית הוא 12 שנה. אך שלא כבישראל, שבה אדם נחשב בגיר מגיל 18, לפי המשפט הצבאי הישראלי - פלסטיני הוא בגיר מרגע שמלאו לו 16 שנה. צו צבאי מספר 132 בדבר "שיפוט עבריינים צעירים" מונה שלושה סוגים של קטינים: "ילד" מוגדר כ"אדם שלא מלאו לו שתים עשרה שנה", "נער" הוא מי שמלאו לו 12 שנה אך טרם מלאו לו 14, ואילו "בוגר רך" הוא מי שמלאו לו 14, אך הוא מתחת לגיל 16.

עוד, לפי המשפט הצבאי, אין התיישנות על עבירות לכאורה שביצעו פלסטינים, גם אם היו קטינים בעת ביצוען. קוזמאר מספר על צעיר בן 17 שייצג, ושנשפט על זריקת בקבוק תבערה כשהיה בן 12.

על פניו, דומה שהצו החדש משנה מצב עניינים זה, ואוסר לשפוט אדם על עבירות לכאורה שביצע כקטין ושחלפו שנתיים ויותר מאז בוצעו. אבל בחינה מעמיקה יותר מגלה כי הצו מתיר למעשה לתובע הצבאי הראשי להתערב ולקבוע אחרת.

לדברי קוזמאר, שהגן על ילדים בבתי משפט צבאיים ישראליים במשך 11 שנה, "התביעה הצבאית, מעצם מהותה כתביעה של הכוח הכובש, אינה מוותרת על הזדמנות לתבוע פלסטינים לדין".

מיהו קטין?

הצו אף אינו משנה את כללי הענישה. חומרת העונש הניתן בבית משפט צבאי נקבעת ותוסיף להיקבע לפי גיל הנאשם בעת מתן גזר הדין, ולא בעת ביצוע העבירה לכאורה - גם אם היה קטין.

סעיף 132 בצו אמנם קובע חצי שנת מאסר מקסימום למי שהינם "נערים" (12-14) ביום הרשעתם, ועד שנה ל"בוגרים רכים" (14-16), אלא אם הורשעו בעבירה ש"עונשה למעלה מחמש שנים". אלא שעבירות רבות במשפט הצבאי, אומר קוזמאר, עונשן למעלה מחמש שנות מאסר. יידוי אבנים למשל - בין עשר לעשרים שנה, או חברות בארגון אסור - עשר שנות מאסר.

בדו"ח של "יש דין" מ-2007 - "משפטים בחצר האחורית" - המבוסס על תצפיות ממושכות שקיימו מתנדבי הארגון בבתי משפט צבאיים, נכתב כי "ברוב המכריע של הדיונים שתועדו, לא ניכרה כל התייחסות מיוחדת מצד תובעים או שופטים לעובדת היותם של הנאשמים קטינים". האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד קוראת למדינות החתומות עליה, וישראל ביניהן, לקבוע את גיל 18 כרף של מי שנחשבים קטינים. DCI, כמו "יש דין", קובעים גיל קטין לפי אמת מידה בינלאומית זו.

כך, על פי דו"ח "יש דין", צו 132 המוזכר לעיל מעלה את הרף להגדרת קטין ל-18, רק בסעיף הדן בעונש כספי שהוטל על קטין או בשחרורו בערבות. במקרה זה, כשהורים או אפוטרופוס מחויבים לשלם קנס או ערבות, אדם אכן נחשב קטין עד היותו בן 18.

סאאד, אחד מאלפים העצורים חודשים ללא משפט

זה שבעה חודשים שסאאד חמאמרה, בן 20 מהכפר חוסאן שליד בית לחם, עצור עד תום ההליכים במתקן כליאה צבאי.

לסאאד, שנעצר בפברואר האחרון באשמת השתתפות באסיפה של ארגון אסור וריסוס סיסמאות תמיכה בו, העבירות האלה מיוחסות ללא ייחוס כל מועד נקוב לביצוען, אלא מ-2006 - עת היה בן 17 בלבד - ועד יום מעצרו.

סיפורם של סאאד ומשפחת חמאמרה פורסם במוסף "הארץ" ב-17.7.09. "סאאד הוא אחד מרבבות הפלסטינים שהועמדו לדין בבתי המשפט הצבאיים הישראליים מאז הוקמו ב-67'", כתבה אז ידידת המשפחה, אילנה המרמן.

לדברי המרמן, "מיליוני הפלסטינים הכפופים למערכת הזאת, שנועדה להיות זמנית, אינם יכולים כלל לצפות למשפט הוגן: מערכת הוגנת לא היתה שולחת אלפים רבים כל כך ל'מעצר עד תום ההליכים' ולישיבה בכלא חודשים ארוכים קודם שמוכרע משפטם. מערכת משפטית הוגנת לא היתה מרשיעה קרוב למאה אחוזים מן הנשפטים בה. מערכת משפטית הוגנת לא היתה מוציאה מתחת ידה כתבי אישום שנראים כמו טפסים משרדיים שמולאו אוטומטית בידי פקיד נחפז".

"מערכת משפטית הוגנת לא היתה מתנהלת כך הרחק מעין הציבור", הוסיפה המרמן, "אך רובו המכריע של הציבור הישראלי אינו יודע ואינו רוצה לדעת על קיומם של הדיונים הנערכים בפני בתי המשפט הצבאיים, ומיהם האנשים שנוטלים את חירותם לפרקי זמן ארוכים כל כך, והיכן נמצאים אותם ביתנים ואולמות הדיונים העגומים והריקים, שבאחד מהם, בפאתי ירושלים, מוכרע בחודשים אלה, לאט לאט, גם גורלו של סאאד".