עוד מאבק מנוטרל
כשפורסם שמשפחת שליט תצעד לירושלים, המחשבה הראשונה שלי היתה: "שיגידו בדרך שלום לויקי קנפו". אלא שבישראל מה שחשבת שהוא סרקזם מריר נהפך בשניות למציאות צינית הרסנית. עוד קודם שהתחלתי לכתוב, נודע שקנפו תצטרף למצעד.
מצוין. לקנפו יש ניסיון בצעדות מחאה מוצדקות, הבאות מהבטן ומנהמת הלב, ואינן מגיעות לשום מקום. באחד הדיווחים נאמר, שמקורבים הזכירו לנועם שליט "את ההשפעה הגדולה שהיתה לצעדה שקיימה ויקי קנפו, במטרה להיאבק בקיצוץ הקצבאות לאמהות החד-הוריות". מעניין אם הם גם הזכירו לו, שהקצבאות נשארו קצוצות, שמצב האמהות החד-הוריות ושאר המוחלשות והמוחלשים שהצטרפו למחאה נשאר רע מאוד, ושקנפו עצמה מתקיימת היום בקושי משכר רעב וקצבה קטנה.
מקובל להתלונן בישראל על כך שהציבור אדיש, אינו עושה כלום, שום דבר אינו מוציא אותו לרחובות. מקרה גלעד שליט מדגים עד כמה אין זה נכון: בארבע שנותיו של החייל בשבי התקיימו אינספור אירועים, מפגני תמיכה וקמפיינים כמעט בכל מקום בארץ, כמעט בכל חתך גיל וחתך סוציו-אקונומי.
הציבור בישראל יוצא להפגנות בכל תחומי החיים: לתמיכה בשלום, באי-אלימות, לנסיגה מלבנון, במחאה על המצור בעזה בעקבות המשט, להקמת ועדת חקירה, למניעת ההתנתקות; למימון תרופות נגד סרטן, לתנאי קיום לניצולי השואה, נגד גירוש ילדי עובדים זרים, בדרישה ללחם-עבודה; נגד כריתת עצים, להצלת נחלים, נגד אנטנות סלולריות; לשחרור מסורבות גט, נגד עסקת טיעון עם משה קצב, ואפילו להפגנת ענק בכיכר רבין למען החינוך.
בכל התחומים האלה ובנוספים יש עמותות וארגונים הפועלים בצורה נמרצת באופן יום יומי. אלפי (!) ארגונים פועלים לקידום רעיונות ונושאים שעניינם שיפור חיי הפרט והמדינה - על ידי הקמת מסגרות לטיפול, סיוע, שיתוף פעולה, העלאת המודעות, מחקר, איסוף מידע ופרסומו ופעילות לשינויי חקיקה.
אלא שכמעט אף לא אחד מאלה אינו מצליח להשפיע על מדיניות הממשלה ולשנות אותה. כל זה משום שתלונה מקובלת נוספת - על כך שהפוליטיקאים והממשלות הם פופוליסטיים, נכנעים לדעת הקהל ומקבלים החלטות כדי לרצות את הציבור - רחוקה מלהיות נכונה.
הם עושים "כאילו". הם מדברים על הנושא, כמו למשל על החינוך, שהוא כרגע כביכול הנושא החם של הבחירות הבאות. אבל במציאות דבר אינו משתנה. אחרי הפגנת החינוך הגדולה השיקו חלקית את "אופק חדש", אבל לא נעשה שינוי עמוק באמת בהשקעה בחינוך וברמתו.
לפעמים הם עושים מעשה מקומי: הקמת ועדת חקירה, מימון לתרופה מסוימת. אבל המדיניות אינה משתנה: מסקנות של ועדות חקירה אינן מיושמות, ההוצאה הפרטית על בריאות ממשיכה לעלות, נמשכת רדיפת הזרים במקביל לייבוא זרים נוספים, נישואין שלא ברבנות הם חלומות באספמיה, הסביבה ממשיכה להיות מופקרת לבנייה ולזיהום. אפילו המתנחלים לא הצליחו להניא את אריאל שרון מההתנתקות.
נדמה שהיוצא מן הכלל הוא הנסיגה מלבנון, שהניעו במידה רבה "ארבע אמהות". אבל אחיותיהן מ"מחסום ווטש" או בניהן מ"שוברים שתיקה" וכל האחרים המנסים להביא לסיום הכיבוש, לדו-קיום, להסכם שלום - נוחלים כישלון חרוץ. כמו בכל הנושאים האחרים אימצו ממשלות ישראל את הדיבור על הסכם ועל שתי מדינות, ובכך ניטרלו למעשה מאבק אמיתי במדיניות ההפוכה לגמרי שהן ממשיכות לנהל.
זה שנים, שכנגד כל מאבק חברתי הממשלות וראשיהן מעמידים פנים של השתתפות או כניעה, מאמצים את הדיבור והשפה של המאבק, ובכך מעקרים אותו למעשה וממשיכים בשלהם. זה תהליך שהפך והופך את הציבור והחברה בישראל למוחלשים וחסרי אונים למעשה. מבחינה זאת לא חשוב אם את אשה משולי החברה, שבנימין נתניהו סירב להיפגש אתה ושלח אותה להמשיך בחיי עוני, או גבר ממיטב בנינו, שנתניהו נפגש אתו בשמחה, אבל לא מחזיר לו את בנו.