כמאה מטרים מחומת הבטון הגבוהה החוצצת בין הצד הישראלי של גדר ההפרדה באזור בית לחם לבין צדה הפלסטיני, כבר ניתן היה לשמוע אתמול את הנהמה הבלתי ברורה. צליל שעולה ונמוג בכל כמה שניות, מזכיר לעתים אוהדי כדורגל ולשניות בקר בבית המטבחיים. עוד כמה מטרים והמראה נגלה במלוא כיעורו: השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, ומתחת לחומה, לאורך כ-200 מטר בקירוב, מצטופפים להם בחשיכה מאות בני אדם בתוך שרוול
ברזל מסורג שרוחבו כמטר וחצי. צעירים, בתחילת שנות ה-20 לחייהם, לצד מי שנראים כבני 60 פלוס. כמעט כולם פועלים בעלי רשיונות עבודה, שבונים לישראלים את בתי החלומות.
שעת הדחק
תחילה הם מנסים להסתדר בתור, כדי להידחף לתוך השרוול המתכתי, ולאחר שצלחו את השלב הזה מגיע שלב ההמתנה הארוך בין הסורגים. הם מתקוטטים, צועקים, מכים ושורטים - הכל כדי להגיע מוקדם ככל האפשר אל הכניסה למעבר הפועלים.
וכל אותו הזמן ממשיכה להישמע אותה נהמה איומה. היא עולה בכל פעם שאחד המצטופפים מתחיל לדחוף ולהידחף קדימה, ונדמה שבכל רגע זה יסתיים באסון. הם אוחזים בסורגים בידיהם בכל הכוח, מנסים לא להידרס ולשמור על מקומם בתור. הצפיפות ותחושת המחנק קשים. כך גם ההשפלה והפגיעה בכבוד האדם, שנאלץ להירמס ולהידחף כדי לפרנס את משפחתו. הצמיחה הכלכלית של ערי הגדה מעולם לא נראתה רחוקה כל כך.
הם באים מחברון, בית לחם והכפרים הסובבים. תושבי דרום הר חברון נאלצים לצאת מבתיהם בשעה שלוש לפנות בוקר כדי לא לאחר לעבודה. חלקם אף יגיעו מוקדם עוד יותר, לשמור מקום ליד שער הכניסה, ובינתיים יתפסו תנומה בחסות כמה ארגזי קרטון.
המוניות עוצרות בזו אחר זו למרגלות החומה, פורקות את הפועלים וחוזרות לכיוון דרום. הם יוצאים מהן ומתקדמים בריצה לעבר השרוול. בצדו המזרחי של הכביש כמה באסטות המציעות לקנייה גבינות וחומוס בקופסאות קטנות (הכל כמעט תוצרת ישראל), בייגלה חם, פלאפל, קפה וכמובן סיגריות.
עומאר שוכה מבית לחם ומוסא אבו חמיס עומדים בתחילת השרוול, כאשר הדרך לפניהם עוד ארוכה. הם מספרים כי הגיעו בסביבות השעה שלוש וחצי. "הם מעבירים בכל פעם עשרה ואז סוגרים לכמה דקות", מסביר מוסא. מחמוד מאל-חאדר אומר שכבר קרה שעמד ארבע שעות. לדבריהם, הדוחק וההיסטריה נובעים מהחשש שלא יגיעו בזמן לעבודה. כל שעת איחור עולה למוסא בקנס של 50 שקלים מהמעביד שלו. מונית לאזור תלפיות, שם הוא מועסק כעת, עולה כ-30 שקלים.
ח'אלד מבית לחם, מצטרף לשיחה במבט זועם. "איזה חוק בעולם אומר שפועל צריך לצאת מביתו בשעה שלוש לפנות בוקר כדי להגיע בשעה שמונה. כמו חיות אנחנו עומדים כאן". הוא יצא מביתו בארבע לפנות בוקר וצפוי להגיע לעבודה (מרחק של כחמש דקות נסיעה) בשמונה לערך.
כמו עדר בקר
קצת לפני השעה חמש לפנות בוקר, הנחיל מתחיל לפתע לנוע קדימה. המעבר נפתח. הדחיפות, בעיקר ליד הכניסה למעבר, הופכות אלימות יותר ויותר. אחד הפועלים מציג חולצה עם כתמי דם. "זה קרה בתחילת התור, דחפו את האדם שלידי על חתיכת ברזל. הוא נחתך ודימם עליי". במקביל נפתח "המעבר ההומניטרי" - שרוול נוסף שפתח המנהל האזרחי במקום כדי לאפשר תנועה מהירה לזקנים, נשים ומקרים הומניטריים. חולים כרוניים אף יכולים להיכנס לישראל דרך מחסום המנהרות.
איש כבן 45 מטפס דרך הסורגים מכיוון שרוול היציאה מהמעבר, ובאורח פלא כמעט מצליח להשחיל את גופו לתור הנכנסים. המעבר שוב נפתח לכמה שניות, עשרות בני אדם נדחקים אליו ועמם נשמעת הנהמה: "אהההה". אחד הפועלים יושב על הרצפה, אוחז בראשו וצועק "אנתו בקר". אתם בקר. או בתרגום חופשי "אתם בהמות".
יוסף מהכפר בני נעים, יצא מביתו בשתיים וחצי לפנות בוקר. הוא בן 35, אב לשלושה ועובד בשכונת גבעת שאול בבירה. אם יאחר אפילו בכעשר דקות, ייקנס על שעה עבודה. "לא תגיע בגלל העיכובים - יפטרו אותך", הוא מסביר. הבעיה לדבריו היא בעמדות הבידוק. במקום מוצבות שלוש עמדות, אך רק אחת או שתיים פועלות מדי בוקר. חברו עאבד מספר שבתוך המעבר יש עוד שני תורים: תחילה למכונת השיקוף, שם בודקים אנשי הביטחון את כליהם של הפועלים, ולאחר מכן בדיקת אישורי עבודה.
שוב ושוב הממתינים בתור מזכירים את שמו של חייל (או קצין) בשם אלכס, שלטענתם מתעלל בהם. "יש שם שניים, אחמד הדרוזי, שהוא יותר נורמלי, ואלכס הרוסי שמעניש אותנו סתם", הם מספרים. "הוא לעתים מעכב פועלים בשביל הכיף שלו, לפעמים הוא סוגר תור אחד ומעביר את כל האנשים לתור הסמוך. אתה יכול לתאר לעצמך מה קורה בשניות האלה. שוב עשרות אנשים דורסים אחד את השני. שאלתי אותו יום אחד למה הוא עושה את זה. הוא אמר ?ככה אני עושה. לא מוצא חן בעיניכם תלכו לעבוד בבית ג'לה'. שאלנו את החיילים למה הם לא פותחים את כל שלוש עמדות הבידוק והם אמרו לנו שאין מספיק חיילים".
