מעקב "הארץ" | להגנת כבוד האדם וחירותו

לא מתוך התגרות פוחזת עשיתי זאת, אלא מתוך מחשבה רבה. מתוך צורך, שנהיה דוחק יותר ויותר בשנים האחרונות, להעמיד כמה דברים מהותיים לדיון ציבורי מעמיק בחברה הישראלית, דיון שלא יעבור לדום לפני המלה "חוק". כי את החוק שנקבע בידי רשויות פוליטיות אין לקדש לעולם ובשום מקום. גם לא במשטרים שנבחרו בקולות רוב אזרחיהם. תמיד יש לחזור ולבחון אותו, ואנחנו היהודים יותר מכולם - הן מבשרנו חזינו שהדרך אל התהום האנושית רצופה חוקים רעים, שנחקקו כדת וכדין ועל דעת הרוב.
 
את הדיון הזה מחייבים לא רק הניסיון המר, הצדק והשכל הישר, אלא גם הידע הבסיסי שכל אזרח של מדינה דמוקרטית נדרש להחזיק בו הן בתחום חוקי מדינתו והן בתחום החוק הבינלאומי. הדברים המהותיים שאני קוראת כאן לדון בהם נוגעים כולם לשליטה הצבאית של ישראל בשטחים שנכבשו במלחמה לפני 43 שנים ולמאות החוקים והצווים שנחקקים ומוצאים מכוח השליטה הזאת.

בישראל נחקק בשנת 94' "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". סעיפי החוק הזה קובעים בין השאר את הדברים האלה: אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם; אין פוגעים בקניינו של אדם; אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת; כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו; אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו; כל אדם חופשי לצאת מישראל.

כל הזכויות הללו נשללות מן האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית החיה בשטחים הכבושים ונתונה תחת שליטת הצבא הישראלי: פוגעים בחייהם, בגופם ובכבודם ובקניינם; אין מכבדים את פרטיותם ואת צנעת חייהם, ונכנסים לרשות היחיד שלהם בלי הסכמתם. ומעל לכל, מגבילים את חירותם: אין הם חופשיים לצאת מארצם כרצונם ולא לנוע בה כרצונם ולא לקבוע את מקום מגוריהם כרצונם. שוללים מהם את חירותם במעצרים ובמאסרים: מאז 67' נעצרו כ-800 אלף פלסטינים ונכלאו לתקופות שונות מכוח השיפוט הצבאי החל עליהם.

כל הפגיעות האלה בזכויותיהם, המשתכללות והולכות באמצעות הפקעת אדמות, מחסומים, גדרות וחומות ומשטר סבוך, לבירינת ממש, של היתרי כניסה ויציאה - כל המגבלות הללו גוררות פגיעות חמורות גם בזכות אדם אחרת שמובטחת לאזרחי מדינת ישראל ולתושביה: "לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד", וזאת מכוח "חוק יסוד: חופש העיסוק", שנחקק ב-92'. איך, למשל, יכול חקלאי פלסטיני לעסוק במשלח ידו אם כל אדמתו הופקעה ממנו לצורך בנייתה והרחבתה של התנחלות ישראלית? איך יכול פועל בניין פלסטיני לעסוק במקצועו אם מקום עבודתו נמצא בישראל והסגרים המוטלים על השטחים הכבושים חדשות לבקרים שוללים ממנו את האפשרות להגיע אליו? איך יכולים מאות אלפי פועלים אחרים ל"עסוק בכל עיסוק" אם אין שום תעסוקה ביישוביהם ובחבלי מגוריהם וחוק הכניסה לישראל מונע מהם להגיע אל מקומות שיש בהם תעסוקה?

לשני חוקי יסוד אלה העניקה הכנסת מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה להם. בסעיף 12 של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" נקבע: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש".

אני קוראת בעיון את הסעיף הזה ולוקחת לי את הזכות והחובה להשתמש בשכל הישר ולקבוע ש-43 שנים, ואלפי מתים ונכים ומאות אלפי עצורים אינם נכנסים להגדרה של תכלית ראויה, של תקופה ומידה ש"אינן עולות על הנדרש". אני לוקחת לי גם את הזכות והחובה לדעת את אמנות המשפט ההומניטרי הבינלאומי החלות על מדינה שמחזיקה בידה שטחים מכוח כיבוש צבאי והבאות להגן על האוכלוסייה האזרחית של שטחים כאלה, ולהסיק מן הידע הזה שמדינת ישראל מפירה סעיפים מרכזיים באותן אמנות בינלאומיות: היא מיישבת את אזרחיה בשטחים שכבשה; היא מפקיעה בשטחים האלה אדמות פרטיות לצרכיה ולצורכי אזרחיה; היא מחריבה בהם נכסים של יחידים ושל קבוצות ורשויות; היא שופטת את תושביהם בבתי משפט שנמצאים בגבולותיה ומחזיקה אותם במאסר בבתי סוהר שנמצאים בתחומה, בניגוד לתקנה הקובעת שיש לעצור ולשפוט אותם בתחומי ארצם הכבושה; ומעל לכל: היא נוקטת נגד אוכלוסייה אזרחית, בעקביות ובשיטתיות ובניגוד לאמנות הבינלאומיות, אמצעי ענישה קולקטיביים.

על בסיס העובדות האלה, שידיעתן אינה מצריכה שום בקיאות משפטית, אפשר לקבוע שמדינת ישראל איבדה את הזכות להיקרא מדינת חוק. היא גם איבדה במידה רבה את הזכות להיקרא מדינה דמוקרטית: כי עקרון הדמוקרטיה אינו עולה בקנה אחד עם מצב שבו כשבעה מיליון אזרחים בעלי זכות בחירה יכולים לקבוע את גורל אדמתם ומשטר חייהם של כארבעה מיליון בני אדם שחירויותיהם וזכויותיהם האזרחיות נשללות מהם מכוח שליטה צבאית.

את זה צריך להעמיד סוף סוף לדיון ציבורי נוקב במדינת ישראל: האמנם מדינת חוק? האמנם דמוקרטיה? האמנם מדינה שזכויות היסוד של האדם בה "מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין", כמו שנקבע בסעיף הפתיחה של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"? ואם לא מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק, מהו הקו האדום שמעבר לו איננו יכולים עוד להוסיף לכבד את חוקיה וצוויה בלי לבגוד בצו מצפוננו הדורש מאיתנו, בדיוק כלשון חוק היסוד של מדינתנו, "להגן על כבוד האדם וחירותו" - על כבודו וחירותו של כל אדם, לאו דווקא האדם היהודי או הישראלי?_________________________