השב"כ מונע פרנסה

קשה לתאר את הקלות הבלתי נסבלת שבה השב"כ מונע מאנשים פרנסה על לא עוול בכפם. האנשים שעליהם עקיבא אלדר מדווח הם מקרה קיצוני של אותה התופעה: הם עובדים שנים רבות בישראל ומפרנסים לא רק את משפחתם מרובת הילדים, אלא גם את הוריהם וגם את משפחות אחיהם מרובות הילדים; שכן אחים אלה אינם עובדים או עובדים בשטחים בשכר זעום.

השב"כ טוען בתגובה, שכניסת תושבים פלסטינים לישראל אינה בבחינת זכות מוקנית. הוא מתעלם מכך שתושבי השטחים הם תושבים מוגנים על פי דיני המשפט הבינלאומי ואינם נמצאים באותה הקטגוריה של "תושבים זרים", שאין להם זכויות כניסה כלל.

האמנות והכללים הנהוגים בישראל ובגדה המערבית ושהתקבלו כמחייבים בפסיקה הישראלית, קובעים בצורה חד משמעית, כי המפקד הצבאי צריך לדאוג לא רק לביטחון האזור, אלא גם לרווחת תושביו, ובין היתר להבטיח את פרנסתם בצורה סבירה. בגדה המערבית שיעור האבטלה גבוה מאוד, ומי שעובד עושה זאת תמורת שכר זעום. מקור הפרנסה הבלעדי כמעט, מצוי כיום בישראל ומניעת הכניסה אליה גוררת מצוקה כלכלית קשה. יצירת מצוקה כלכלית בשטחים לא רק זורעת שנאה ואינה תורמת לביטחון, אלא גם מהווה הפרה בוטה של החובות המוטלות על ישראל על פי האמנות הבינלאומיות.