בין שהשלום הכלכלי שלו נועד להפיח רוח חיים בשלום המדיני, ובין שתכליתו להוציא את שארית נשמתו - יש סימנים שבנימין נתניהו מתייחס לעניין ברצינות. השר לפיתוח אזורי, סילבן שלום, לא יאהב זאת, אבל ראש הממשלה כבר החליט להקים במשרדו יחידה מיוחדת לפיתוח כלכלת השטחים. דיפלומטים זרים שנועדו עם נתניהו ערב הבחירות מספרים שהוא הסכים אתם, שכלכלה אינה יכולה לצמוח ביחד עם מחסומים. הוא הבטיח להם לדלל את המכשולים ולהותיר על כנם רק את אלה שתורמים באמת לביטחון.
אין זו הפעם הראשונה שהדיפלומטים מדווחים הביתה שאו-טו-טו החיים בשטחים ישתנו ללא הכר. השאלה היחידה היא מה צה"ל יפרק קודם - מחסומים או מאחזים. נראה שאהוד אולמרט התכוון לקיים את ההבטחות החוזרות שנתן בעניין הזה לאמריקאים, לאירופים ולא פחות חשוב - לנשיא מחמוד עבאס. בדרך כלל ההנחיה מתאדה אי שם בין לשכת שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ.
אם ההוראה להסיר מחסומים תצלח אותם, היא תיעלם אצל אלוף פיקוד מרכז. ואם האלוף היה עסוק באותו יום בחלוקת צל"שים לחיילים כהוקרה על כך שלא הרגו פלסטינים חפים מפשע, החד גדיא יסתיים אצל המתאם המדיני-ביטחוני, המשמש גם מתאם הפעולות בשטחים. בימיו האחרונים בשלטון אולמרט הורה להתיר הכנסת מוצרי מזון לעזה, אבל המתאם, עמוס גלעד, הודיע לפקודיו, שבעזה לא יאכלו פסטה עד שגלעד שליט יוכל לאכול פסטה.
בפני שרי ביטחון, לא רק אהוד ברק, מונחת הדילמה לצד מי לעמוד - ראש ממשלה שמוכן ליטול סיכון ביטחוני מסוים כדי להקל על חיי הפלסטינים, או אנשי הצבא והשב"כ שמספרים על התראות. אלה נוהגים לתבל את הדיווחים שלהם ברמזים שאם השר יורה לדלל מחסומים - מובן מאליו שהם יצייתו להוראה, אבל האחריות לפיגוע הבא תהיה כולה של השר. פוליטיקאים, לא רק ברק, אינם אוהבים ליטול סיכונים מעין אלה.
אם נתניהו יבדוק מה המדיניות של גורמי הביטחון בנוגע לעבודת פלסטינים בישראל, הוא ימצא שהשלום הכלכלי שלו לא ממש נוגע ללבם. בזמן האחרון השב"כ החרים עשרות היתרי מעבר של תושבי השטחים, למגינת לבם של מעסיקיהם הישראלים. מתנדבות ארגון "מחסום ווטש" לבדן מחזיקות ברשימה של 57 פלסטינים, מהם שעבדו עשרות שנים בישראל, ואיבדו את מקור מחייתם.
אחד מהם, אווני עמארנה בן 58, מבית לחם, מפרנס יחיד של שמונה נפשות, שימש זה עשר שנים אב בית במרכז הקהילה הקונסרווטיווית בירושלים. עמארנה מספר, שלפני יותר מחודש הוא הגיע כמדי בוקר למחסום. החייל הציץ במחשב, נטל מידיו את ההיתר ושלח אותו למינהל האזרחי. משם הוא נשלח לראיון אצל איש שב"כ, וזה הודיע לו שעד להודעה חדשה הוא "מנוע כניסה". לעמארנה אין "עבר ביטחוני" ולדבריו אין לו מושג מדוע הוחלט לשלול ממנו את ההיתר. מאז הוא יושב בטל בביתו ואוכל את מעט חסכונותיו.
מהשב"כ נמסר בתגובה, כי הארגון מבצע מעת לעת בדיקות של מנועי כניסה לישראל, כדי להתאים את רשימת המנועים להערכת המצב העדכנית ביחס לאיום הנשקף מכניסתם. במסגרת "בדיקה עתית" זו התאפשרה לאחרונה כניסתם של מנועים רבים לישראל. בד בבד, הוחלט על מספר מצומצם בהרבה של מנועי כניסה. בשב"כ ציינו, שכניסת תושבים פלסטינים לישראל אינה בבחינת זכות מוקנית וכי העניין קיבל ביטוי גם בפסיקתו של בית המשפט העליון.
אתמול דווח על הגדלה ניכרת של מכסת היתרי הכניסה לישראל לבני העדות הנוצריות, כמחווה לקראת ביקור האפיפיור בחודש הבא (רוב "מנועי הכניסה" החדשים הם מוסלמים). אם המצב הביטחוני מאפשר להתיר את כניסתם של מאות עובדים פלסטינים נוספים - מדוע הם היו צריכים לחכות עד בוא האפיפיור? ומאימתי נקבעת הזכות להתפרנס בישראל על פי מקור הסמכות הדתית של עובד?
נתיבי איילון
במסגרת ההכנות לשלום הכלכלי, נתניהו הבטיח - בכתב - לאשר את הקמתו של מרכז רפואי לילדים פלסטינים, שיזם טורקי מבקש להקים בגלבוע בהשקעה של 3.5 מיליארד דולר. על אף שאולמרט הבטיח לראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן לזרז את הקמת המרכז, התיק מעלה אבק בלשכת ברק. בקיץ שעבר הודיעו גורמי הביטחון, ובראשם השב"כ, שהם מתנגדים לפרויקט שיאפשר מעבר חולים ורופאים פלסטינים לישראל. הנה מבחן כושר לראש הממשלה החדש.
אלמלא נבחר לכנסת ברשימת "ישראל ביתנו" ומונה לתפקיד סגן שר החוץ, אפשר שדני איילון היה מתבקש לקדם את העניין. עד לאחרונה הוא השלים את הפנסיה שלו ממשרד החוץ בשכר טרחה שקיבל מממשלת טורקיה תמורת השימוש בקשרים שרכש בעת שהיה שגריר ישראל בוואשינגטון. איילון הפעיל את הקשרים האלה בניסיון לבלום יוזמות בארה"ב ובקנדה להכיר בשואת הארמנים. ממשלת טורקיה לא הצניעה את דעתה על התגברות כוחו של הימין בישראל. עם הצטרפותו של איילון למפלגתו של אביגדור ליברמן, אנקרה הודיעה לו שהיא מוותרת על שירותיו.
