אי בודד בין ישראל לשטחים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

אי בודד בין ישראל לשטחים

אי בודד בין ישראל לשטחים

ראשון, 20 אוקטובר, 2002
source: 
הארץ
author: 
דני רובינשטיין

 

שכונת שייח סעד בדרום מזרח ירושלים אינה כלולה בשטח ישראל, אך תושביה, שלחלקם תעודות תושב ישראליות, קשורים בכל מערכות חייהם בירושלים. בשבועות האחרונים הם סובלים ממטרד קשה: צה"ל חסם את הכניסה היחידה לשכונה בערימות עפר וסלעים, לכאורה מטעמי ביטחון.

 

 

בשכונה לא זוכרים אף מקרה של זריקת אבנים - לא על סיור של חיילים ולא על אזרחים ישראלים. הפעם הראשונה היתה כשהגיע ביום חמישי, לפני כשלושההדחפור שבועות, בא כוח של צה"ל מלווה בכמה שוטרים ודחפור אחד לשכונת שייח סעד בדרום מזרח ירושלים. מפקד הכוח הודיע לכמה מתושבי המקום שעמדו בכניסה לשכונה, כי בתוך שעתיים יערום הדחפור ערימות סלעים ועפר ברחוב הצר המוביל לשכונה ויחסום את הכניסה אליה. המיקום הטופוגרפי של השכונה חריג במקצת בין עשרות שכונות פלשתיניות דומות במזרח העיר: הרחוב שנחסם הוא למעשה דרך הכניסה היחידה לשכונה. לפיכך הודיע המפקד לתושבים, שבעלי המכוניות בשכונה צריכים להחליט היכן הם רוצים את מכוניתם - בתוך השכונה, ואז יוכלו לנסוע רק בתוכה, או מחוץ לשכונה, ואז לא יוכלו להגיע הביתה במכונית.

הכניסה לשייח סעד

תצלום: יהלי עמית

אין בסיפור של שכונת שייח סעד שום צד דרמטי של אלימות, פיגועים או התעללויות. אך יש בו כדי להעיד על טירוף המערכות שיצרה אינתיפאדת אל-אקצה. עד לפני שנים אחדות היתה גבעת שייח

 

סעד חשופה כמעט לגמרי. היא שוכנת בקצה הכפר הגדול ג'בל מוכאבר, שנהפך לשכונה עירונית גדולה במורדות "הר העצה הרעה". בראש ההר בנו הבריטים לפני כ-70 שנה את ארמון הנציב העליון. תושביו המקוריים של ג'בל מוכאבר הם ערבים ממוצא בדווי שבנו שם מגורי קבע. הם נהגו לרעות את עדריהם בשטחים הנרחבים של דרום ירושלים, הגובלים במדבר יהודה. לגבעת שייח סעד יש מדרונות תלולים המפרידים אותה מהשטחים שמדרום, ממזרח ומצפון, ושמה ניתן לה בגלל קבר השייח הקדום שבפסגתה.

כל השטח הגדול המשתרע מדרום מזרח ירושלים ועד לשולי העיירה אבו-דיס נחלק על פי המינוח

 המסורתי של שבטי הסוואחרה לשניים: סוואחרה המערבית וסוואחרה המזרחית. ב-1967, כאשר סופחה מזרח ירושלים למדינת ישראל, שורטט הגבול באזור זה כך שכמעט כל סוואחרה המערבית, ובמרכזה ג'בל מוכאבר, נכללה בתוך ישראל, ואילו סוואחרה המזרחית נותרה בשטחי הממשל הצבאי של יהודה ושומרון.

שוליה המערביים של גבעת שייח סעד סופחו לישראל, וכל שאר שטח הגבעה נותר מבחינה רשמית מחוץ לעיר. תושבי ג'בל מוכאבר, כמו שאר ערביי הגדה ועזה, נהנו במשך שנים ארוכות לאחר 1967 משפע כלכלי. את רוב חסכונותיהם השקיעו בבנייה למגורים. כך נבנה גם רוב שטחה של גבעת שייח סעד. בני ארבע חמולות גדולות של סוואחרה המערבית - משפחות שקייראת, משאהרה, זעטרה ועוויסאת - בנו שם כמאתיים בתים. מספר התושבים הגיע לכ-3,000, ושייח סעד נהפכה לשכונת עירונית קטנה, אחת מבנותיה של השכונה הגדולה ג'בל מוכאבר.

יח סעד היו אטרקטיוויים מכמה סיבות. ראשית, הבנייה שם לאהמגורים בש הצריכה רישיונות מעיריית ירושלים (שבשכונות הערביות של מזרח העיר כמעט לא היה אפשר לקבלם בגלל חסרונן של תוכניות מתאר מתאימות). שנית, מי שמתגורר בשייח סעד אינו צריך לשלם את מס הארנונה העירונית. "אנחנו כמו רבים מהמתנחלים הישראלים שעברו לשטחים הפלשתיניים כדי לקבל טובות הנאה כלכליות", צחק סטודנט צעיר שעמד בפתח השכונה ועלה למיניבוס שיסיע אותו לאוניברסיטת אל-קודס.

כמו מאות אלפי הפלשתינאים המתגוררים בשכונות הגבול של מזרח העיר, כך גם תושבי שייח סעד קשורים בכל תחומי חייהם לירושלים. (מספר הערבים בעלי תעודות התושב הישראליות של מזרח ירושלים הוא כ-220 אלף, ועוד כמספר הזה מתגוררים במרחב העירוני המקיף את שכונות מזרח העיר). המיוחד בשכונת שייח סעד הוא שאין לתושביה שום דרך לצאת את יישובם - אלא דרך ג'בל מוכאבר וירושלים. לחלקם יש תעודות ירושלמיות, לאחרים יש תעודות של תושבי הגדה, אולם כולם חיים למעשה בירושלים. העבודה והפרנסה, הלימודים, וכל מערכת השירותים של השכונה הקטנה, קשורים לירושלים.

בשעתיים של התבוננות, בסוף השבוע שעבר, על ההתרחשויות ליד החסימה בכניסה לשכונה אפשר היה לתעד את האירועים הבאים: קבוצה של צעירים העבירו על גבם, מעל העפר והסלעים, ארונות קיר ומסגרות אלומיניום. מייצרים אותם בכמה בתי מלאכה קטנים בשכונה ויש להעביר אותם למי שהזמינם; סבלים מזדמנים סחבו מעל המחסום מקררים ישנים ושקים של מצרכי מזון (לארבע חנויות המכולת שבשכונה). הם נשאו בזהירות גם אשה כורעת לללדת, שנלקחה לבית חולים אל-מקאסד בהר הזיתים, וזקן שבא לטיפ עיניים במרפאה בשייח ג'ראח; חבורת תלמידים טיפסו על התלולית בדרכם לבית הספר. בשייח סעד יש בית ספר עממי בלבד, תלמידי התיכון לומדים בג'בל מוכאבר. "אין לחסימה הזאת שום קשר לביטחון", אומר ג'מאל שקייראת, צעיר מהשכונה שהיה בדרכו לירושלים. הוא לא זוכר שזרקו שם אי פעם אבן. לא על סיור של חיילים או שוטרים שעוברים שם מדי פעם, ולא על אזרחים ישראלים, המזדמנים לאזור לעתים רחוקות. הפעם ראשונה שזרקו כאן אבנים היתה לפני שלושה שבועות, כאשר החיילים באו עם הדחפור וחסמו את הכניסה לשכונה. נער אחר אומר שלדעתו עכשיו יתחילו בעיות ביטחוניות בשכונה, מפני שאנשים לא יכולים לחיות בתנאי א ידבר בסגנוןבידוד כמו בצינוק. אחד המבוגרים מהסה אותו, מבקש ש מאיים, מפני שהם מנסים לבטל את רוע המחסום בדרכי נועם. הוא מציג גילוי דעת שפירסם ועד שכונת שייח סעד, שנאמר בו בין השאר שאין לתושבי השכונה אפילו מקום לקבור בו את מתיהם - אלא בירושלים. שכונת שייח סעד היא דוגמה בלבד. כמו החסימה שיצר שם הדחפור, נעשות עתה ומות במזרח ירושלים.פעולות דומות, של ניתוק והפרדה, בשורה של מ בונים חומות בטון, חופרים תעלות, מקימים גדרות ומציבים מחסומים. אבל קשה למצוא מישהו שמאמין שאפשר להציב גבול של ממש בין ירושלים לגדה. הון עתק מוצא בלא שנראה שיש לכך טעם. ערימת הסלעים והעפר בכניסה לשייח סעד אינה יוצרת אפילו מראית עין של ביטחון, ומלבד גרימת סבל לתושבים אין בה מאום.