נשות המחסומים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

נשות המחסומים

נשות המחסומים

שישי, 9 אוגוסט, 2002
source: 
"הארץ"
author: 
תום שגב
ביום ראשון אחרי הצהריים באו שלוש נשים ישראליות אל מחסום א-ראם, בכניסה הצפונית לירושלים: הפרופ' מאיה בר הלל, יהודית אלקנה ונטע עפרוני שייכות לקבוצה ובה כ-75 נשים המתייצבות אצל המחסומים בתורנות, פעם או פעמיים בשבוע, למעקב אחרי הנעשה שם. על נייר המכתבים שלהן כתוב "נשים למען זכויות אדם" ו"נשים נגד הכיבוש". את המעקב אחר הנעשה במחסומים הן מכנות "מחסום ווטש" או ."machsomwatch"

לא צעירות עוד, רובן אקדמאיות, מקצתן פעילות גם בארגון "נשים בשחור" ובארגוני מחאה אחרים. פעילותן עלומה כמעט, כמו טובעת בגל הגדול של הפרת זכויות האדם ששיאה החדש בהצעה לשלול את אזרחותם של ערבים ישראלים. נשות המחסומים מסכמות את מראה עיניהן אל תוך דו"חות שהן משגרות לשלטונות וגם לחברי הכנסת ולתקשורת. אין הן אמורות להתערב בנעשה: הן העיניים של המדינה. אך יש ואינן מתאפקות: באחד הדו"חות שלהן מסופר, באנגלית, כיצד התערבו למען שחרורם של כמה תושבים פלשתינאים שהיו עצורים בידי חיילים, וגם נתנו לאחד העצורים מאה שקלים כדי שיוכל לחזור הביתה.

באותו היום התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת גדעון לוי ובו תיאורה של תקרית במחסום אחר: החיילים עיכבו אמבולנס שניסה להגיע אל יולדת. נשות המחסומים מירושלים לא נתקלות בדרך כלל באירועים דרמטיים כזה; הן מתעדות שגרת טירטור ביורוקרטית בתנאים סביבתיים המזכירים מעבר גבול בין שתי מדינות עוינות אי שם בעולם השלישי: משהו כמו הודו ופקיסטן, נניח. עמדת השוטרים ממוקמת בתוך בקתה עלובה, התושבים נאלצים לחכות זמן ממושך בשמש.

השוטר הראשון שראה את הנשים גידף אותן, בעברית, ואחר כך גם ניבל את פיו במלים ערביות, כמקובל, הכל במבטא רוסי כבד. אפוד המגן שלו הסתיר את התג שהוא אמור לשאת ועליו שמו. "בואי, בואי, בואי לצד אני יראה לך", אמר לאחת מנשות המחסום שיכולה על פי גילה להיות סבתו: "בואי, בואי אם את רוצה, בואי", חזר השוטר, מתגרה ומגורה וחומד תגרה. "זה לא מתחיל טוב", אמרה יהודית אלקנה. השוטר, אחר כך התברר ששמו יונתן, גם לא רצה שיצלמו אותו. "למה מי אתם בכלל", אמר ודרש שכולם יעופו לו מהפרצוף. שוטר אחר, אף הוא צעיר מאוד, בדק בינתיים את תעודות המבקשים להיכנס לירושלים. משך ההמתנה כחצי שעה. רוב המבקשים להיכנס העירה יצאו ממנה בבוקר, לעבודה, ללימודים, לביקורי קרובים או לכל מיני סידורים אחרים. למקצת הבאים זו נקודת הביקורת השנייה: גם בקלנדיה יש מחסום כזה. הבדיקה עצמה נמשכה רק שניות ספורות; השוטר לא ממש בחן את התעודות. רק וידא שהן כחולות. הוא אמור היה לבדוק גם את חפצי העוברים, ועשה זאת כלאחר יד, במישוש קל והצצה חטופה. פניו שידרו בוז ושעמום ועייפות. נשות המחסומים נשארו שם כשעה; שלושה או ארבעה מהמבקשים להיכנס לירושלים עוכבו לכמה דקות, אך הורשו לעבור. רק אשה אחת נשלחה בחזרה. היא ניסתה לדבר על לבו של השוטר, הצביעה על הצרור שבידה, התחננה. הוא הרים עליה את קולו: "יאללה!". האשה הלכה.

לשוטר סמכות בלעדית להתיר את המעבר או למנוע אותו, אין למעשה אפשרות לערער. כל שוטר מלך. גם נוסעי המכוניות נדרשים להזדהות, יש והם נדרשים לפתוח את תאי המטען לבדיקה. דיבורם של השוטרים אדנותי, גס, לא פעם כמעט בריוני. כשהם מבחינים במישהו שהם רוצים לבדוק - הם שורקים לעברו, כדי לעוצרו. רבים מהם בשירות חובה, בני 18 או 19. אחריות כבדה מוטלת על אנשי מג"ב, הבדיקות במחסום לא יכולות למנוע לחלוטין כניסת מחבלים. באותו היום היתה תקרית ירי ליד שער שכם. אין פלא שנשות המחסומים מעצבנות אותם; יהודית אלקנה אמרה שלנוכחותן השפעה מרסנת.

בינתיים אכן בא פקד שמעון אמור, איש חסון בן 40, 13 שנה במג"ב; הוא התנהג כמו סיים זה עתה קורס למגע עם פעילי זכויות אדם. חמור סבר, כיאה לתפקידו הרם ולמצב, הוא היה אדיב מאוד: לא, אין כל מניעה שהנשים יתבוננו בנעשה, משני עברי המחסום, אם רצונן בכך. "אנחנו נמצאים כאן לרווחת האזרח", אמר אמור, חגיגי משהו. לדבריו, רבות מהתעודות שהתושבים מראים לשוטר - מזויפות; גם אפשר לקנות תעודות כאלה, ב-2,500 שקל. "אין לכם מושג נית", הוסיף והעיר בנימה פילוסופיתכמה הם מושחתים שם, ברשות הפלשת שהתרבות שלהם איננה התרבות שלנו. יוני, השוטר המשתולל, הוסיף בינתיים לקלל ולנבל את פיו, פקד אמור התקשה להרגיעו. די יוני, די, אמר בטון אבהי. הוא שידר משהו סמכותי מרגיע. גגון להגנה מפני השמש והגשם שיבוא עוד מעט יכול לעזור, וכמוהו ברז מיםinfo-icon; אמור אמר שהשוטרים שלו היו שמחים אילו היה להם בבקתה שלהם מזגן.

נשות המחסומים נמנות עם לא מעט פעילי זכויות האדם, ישראלים וזרים, הסובבים בשטחים בתקווה להפחית את הפגיעה בתושבים. אין כיום דרך טובה יותר. ככל שהטרור הפלשתיני נמשך, התקשורת נוטה פחות לדווח על הפגיעה בתושבי השטחים, בית המשפט העליון מסרב בדרך כלל להגן על זכויותיהם, כפי שהוכח שוב השבוע, ודומה שהוא מקרב בכך את הצורך בערכאה גבוהה יותר, כגון בית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג. רוב הישראלים עוד לא הפנימו את משמעות הקמתו של בית המשפט הזה, לא רואים בהקמתו סיכוי לביצור זכויות האדם, כי אם להיפך: הפנייה אליו, כפי שמתכננים לעשות אנשי "גוש שלום", נחשבת למעין "מלשינות" בזויה, ממש כפי שנחשבה פעם הפנייה לתקשורת.

על רקע זה היה לכאורה משהו מפתיע בדו"ח מזכיר האו"ם על אירועי ג'נין: לא, אין אישור לכך שמספר ההרוגים במחנה מגיע ל-500, כפי שטענו דוברים פלשתינאים, כתב קופי אנאן, כלומר, לא היה טבח. עכשיו זה רשמי. בית החולים בג'נין אישר רק את מותם של 52 בני אדם, לא ניתן לקבוע כמה מהם היו לוחמים וכמה מהם אזרחים. מזכיר האו"ם מרבה לקשור בין פעולות צה"ל לבין פעילות הטרור הפלשתיני, לרבות הפעלת לוחמים פלשתינאים בבתים המאוכלסים באזרחים. הדו"ח, המופיע באינטרנט, מכיל מידע קשה מאוד על מניעת עזרה רפואית והומניטרית מהתושבים, ככל הנראה ללא הצדקה ביטחונית, אך במשרד החוץ שמחו מאוד: לא היה טבח בג'נין, זה העיקר.

המחנה בג'נין משך את עיקר תשומת הלב, אך מה שקרה באותו הזמן בשכם היה יותר חמור. על פי דו"ח האו"ם נהרגו שם כ-80 בני אדם, רובם אזרחים. המזכ"ל סתמך על מידע שקיבלו אנשיו מארגונים ישראליים לזכויות האדם.מרבה ל השוואת הדו"ח של האו"ם עם דף המידע היומי שפירסמו במשותף ארבעה ארגונים ישראליים כאלה אינה מגלה סתירות מהותיות, אך הרושם הוא שדו"ח האו"ם "מאוזן" יותר, ולא אימץ את כל המידע שפירסמו הארגונים. בין החתומים על דף המידע -"בצלם", המוקד להגנת הפרט, רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח, שאינה ידועה כגוף רדיקלי במיוחד. המידע שפירסמו הארגונים האלה זוועתי. ב-18 באפריל, למשל, הם תיארו את המצב בשכם:

"לאחר חמישה ימים של עוצרinfo-icon מלא הותר בתשעה באפריל לצוותי ההצלה והרפואה בעיר להעביר גופות שהיו פזורות ברחבי העיר אל בית החולים רפידיא. במהלך היום הגיעו 37 גופות לבית החולים אך בחדר הקירור נמצא מקום רק לשבע מהן. הצוות הרפואי נאלץ להשכיב את 30 הגופות הנותרות על רצפת החדר. מאחר שחלק ניכר מהגופות הגיעו במצב של ריקבון מתקדם עלה החשש להפצת מחלות ובבית החולים החליטו להשתמש במקרר שנתרם על ידי בית חרושת לגבינה. אה גם גופתו של מוחמד אבו חטב אשר חלקים ממנה נאכלו עלבין הגופות נמ ידי כלבים במהלך הימים בהם לא איפשרו חיילי צה"ל לפנותה מהשדה בו נהרג. אבו חטב נקבר בחצר בית החולים, יחד עם שתי נשים ממשפחת פריחת אשר גופותיהן חולצו מהריסות בית, 13 יום לאחר שנהרגו. מאחר ואין בידי בית החולים אמצעים לשמר את הגופות בדרך הולמת נקברו היום מרביתן בקבר אחים. כמו כן נקברו 18 גופות נוספות בעיר העתיקה של שכם בקבר אחים זמני".

הקריאה בדו"ח מזכיר האו"ם אינה מלמדת שהמצב בשכם היה נורא כל כך; עם המזכיר עצמוזאת הוא סיפח לדו"ח שלו מסמך פלשתיני ובו תיאורי זוועה. הצטער כנראה בעיקר על נזק שנגרם למבנים בעלי ערך היסטורי בשכם, שחלקם שוקמו בעזרת אונסק"ו. הנזק הכספי נאמד ב-114 מיליון דולר, יותר משליש מכלל הנזק שנגרם על פי הערכה זו לכל ערי הגדה, כתב המזכיר. ההערכה מיוחסת לבנק העולמי; לא ברור איך, בדיוק, ועל פי אילו קריטריונים, הצליחו מומחי הבנק לקבוע זאת בזמן כה קצר; ארגוני זכויות האדם היו סופגים מן הסתם ביקורת קשה אילו פירסמו נתון כזה.