מי משגיח על החיילים? | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מי משגיח על החיילים?

מי משגיח על החיילים?

שני, 22 יולי, 2002
source: 
"נויה ציריכר צייטונג"
author: 
גונהילד קובלר

אחר-צהריים חם במשרד "מרכז נשים פלסטיניות לסיוע וייעוץ משפטי" שמצפון לירושלים. נורה א', דינה ה' ורוני ה' – שלוש נשים ישראליות מהארגון לזכויות אדם "מחסום Watch", באו לכאן כדי לבדוק מקרה של נערה פלסטינית הטוענת שעברה הבוקר התעללות מינית במשך שעתיים מידי חיילים ישראלים במחסום בית-חנינא. הנערה בת ה-16 הייתה בדרכה לעבודתה כעוזרת בירושלים. עתה, בדרכה חזרה היא סרה למרכז לנשים. הבעיה עתה היא להשיג את שמות החיילים, כדי שאפשר יהיה להגיש תלונה.

שלוש הנשים הישראליות עוקבות אחר המתרחש בחוסר אונים. סואד אבו-דלי, עובדת סוציאלית פלסטינית, שואלת אותן שאלה פשוטה: האם אין לשוטרי הגבול רשימות נוכחות? היות שידוע לנו מתי הם היו במחסום, ניתן לזהות אותם בקלות.

דינה מושכת בכתפיה. הפניית שאלות כאלה לצבא ולמשטרה מעולם לא נשאה פרי. או שאין רשימות נוכחות, או שהן נשמרות בסוד. עדיף היה לו הבחינה הנערה במספר הג'יפ שלהם, או לו יכלה לתאר אותם, או לו קלטה את שמותיהם הפרטיים. בלי פיסות מידע כאלה, איש לעולם לא יואשם בביצוע העבירה.

בשביל העובדת הסוציאלית זו עובדה בסיסית: "האם זה עוזר למישהו?" היא שואלת את שלוש הנשים מישראל. "מה אתן עושות כאן? הרי כדי לעבור מכפר לכפר עלינו להשיג אישור מעבר מהישראלים. לי מותר להישאר במשרד עד 7 בערב. אם אשאר יותר מאוחר, לא אוכל לשוב לביתי. מה פשעי שאני כלואה כאן כמו בבית-סוהר? מדוע בחום כזה אסור לי לנסוע לחוף הים בתל-אביב, מרחק שעה נסיעה מכאן?" על אף התפרצותה, סואד נשארת ידידותית. היא מבינה שטענותיה מופנות אל האנשים הלא-נכונים. כאשר רוני מזכירה לה שנשות הארגון בעצם נוכחותן במחסומים מונעות אלימות, סואד מסכימה אתה. "חבל שאין עוד נשים כמוכן. עליהן להתייצב בכל המחסומים, ויש מאות כאלה, במשך כל שעות היום!"

קבוצות מחסום Watch הראשונות קמו בינואר 2001, בעקבות דיווחים בעיתונות על התעללויות בפלסטינים במחסומים. לפני נשות הארגון עמדו שלוש מטרות: לפקח על התנהגותם של השוטרים והחיילים הישראלים, למנוע מקרי התעללות נוספים, ולכתוב דוחות על מה שהן רואות. וכל זאת כדי ששוב לא יוכל איש לומר שלא ידע על הדברים הנוראים שקורים.

הנשים הישראליות נקטו יוזמה. כיום מונה הארגון למעלה מ-70 נשים בירושלים בלבד. הן הקימו צוותים של 3-4 משקיפות היוצאות למשמרות של 2-3 שעות בזמן שתנועת האנשים במחסומים מוגברת, השכם בבוקר, למשל, כאשר מאות תלמידים ופועלים פלסטינים עוברים שם, ובשעות אחר הצוהריים המאוחרות כשהם שבים לבתיהם. הנשים עונדות תגים שעליהם כתוב "מחסום Watch" בעברית. אנגלית וערבית. נוכחותן השקטה והמאופקת אמורה להוות משקל-נגד לשיח המיליטריסטי השולט בחברה הישראלית כיום ולהרגיע את החיילים שרובם צעירים.

שלוש הנשים מבקשות לבדוק את הנעשה במחסום בית-חנינא. סואד מובילה אותן במורד הרחוב ההרוס, ששוב אינו עביר למכוניות, ועתה יהיה חסום גם להולכי רגל. שלושה שוטרי משמר-הגבול החנו את הג'יפ שלהם לרוחב הכביש ובכך חסמו אותו למעבר. שניים מהם, חבושים בקסדות, עוטים שכפ"צים וחמושים ברובים, ניגשים אלינו לברר מדוע התקבצה שם קבוצה של נשים. אין פה שום התעללויות או הטרדות, הם אומרים. סואד מחרישה. פניה מביעות כעס. מהיום והלאה, נשות מחסום Watch תתייצבנה גם כאן בכל יום בקביעות. המחסומים מחבלים בחיי האוכלוסייה, בתפקוד הרשות הפלסטינית ובחיי הכלכלה של השטחים, וזורעים זעם, עוני ותסכול. אך בעיני רוב הישראלים הם נחשבים לאמצעי ביטחון מתאים.

אחר הצוהריים, אני מבקשת לבקר באחד המחסומים הראשיים, קלנדיה, שבין ירושלים ורמאללה. היום שקט שם מכרגיל, אומרות שלוש המלוות שלי, כשהן מתעלמות משאון הצפירות, רעם המנועים וצעקות הנהגים העולים משורה ארוכה של מכוניות ומשאיות. כל מי שנוסע באוטובוס, במונית או ב"שירות" חייב לצאת מהרכב ולעושת את דרכו ברגל. עד לפני כמה ימים, נהגו החיילים הישראלים להחרים את המפתחות והרשיונות של נהגים פלסטינים שהחנו את רכבם ליד המחסום. עכשיו נשות הארגון משגיחות על שטחי החנייה. המתיחות פגה במקצת. אנו מתייצבות מאחורי שורה של הולכי-רגל. כ-40 פלסטינים, גברים נשים וילדים, רובם נושאים חבילות, מחכים בשני תורים, גברים לחוד ונשים לחוד. קוביות בטון מפרידות בין שני המסלולים. הם ממתינים בחום, באבק, ברעש, בזבל ובעשן מפלטי המכוניות. בזה אחר זה הם פוסעים 20 צעדים קדימה אל עבר הצריפונים נטולי הגגות, הבנויים מבלוקים ושקי-חול. אישה בחליפה הנראית כאילו יצאה זה עתה ממשרדה, אוחזת בידה תיק ג'ימס בונד. איש לא בודק את התיק. נראה כאילו המערכת כולה מכוונת אך ורק להטרדת התושבים הנאלצים לעבור במחסום. בין המכוניות הממתינות בקטע הצפוני יש גם אמבולנס פלסטיני. אחת מנשות המחסום מפנה את תשומת לבו של עופר, חייל המוכר להן מביקורים קודמים, לאמבולנס. עופר נכנס לפעולה ושורת המכוניות מתחילה לנוע. האמבולנס חורג מהתור ועובר במחסום. בקטע שמדרום, בינתיים, כמה נהגים שמפתחותיהם הוחרמו, מאתרים את נשות מחסום Watch ופונים לעזרתן. שוב קוראים את עופר לעזרה. אך הפעם הוא אומר לנשים שהנהגים מעוכביםinfo-icon "כדי ללמד אותם לקח". כך נשמרים החוק והסדר.

כדי להגיש בפניי עד כמה המחסומים אבסורדיים, המלווה שלי, יהודית א', לוקחת אותי יום אחד השכם בבוקר, ב-6, למחסום. אנו ניגשות ברגל למחסום בית-לחם. שורר שם שקט מוחלט. האם המחסום סגור? לפתע, קבוצה של 12 איש חולפת על הגבעה. בתוך 20 דקות, חוצים כ-50 פלסטינים את הגבול כאן, בלא לעבור כל בדיקת ביקורת. אנו פוסעות בין עצי הזית בכיוון הנגדי. גברים ונשים חולפים על פנינו בדרכם למקומות עבודתם בירושלים. כאשר שני-שלישים מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו-העוני והאבטלה מגיעה ליותר מ-50%, מקום עבודה הוא מצרך רב-ערך גם כשזה עלול לעלות בחיים, כפי שקרה למוסא דראגמה: בדרכו למעביד היהודי שלו, שאצלו עבד 16 שנים. דראגמה נורה כאן למוות ב-22 במאי בידי שוטרי משמר הגבול, ממרחק של 4 מטרים.

לאחר מכן אנו נוסעות בכביש המנהרות שנבנה במיוחד למען המתנחלים, כדי לחצוץ בינם לבין הכפרים הפלסטינים חוסאן ואל-חדר. בכביש הפלסטיני, החסום על-ידי ערמות עפר, ממתינים אנשים. רבים מהם נושאים חבילות. לעומת זאת, תנועת המתנחלים בכביש המנהרות זורמת במהירות ובאין מפריע. בצדי הכביש דפנות בטון המגינות על המתנחלים מפני צלפים פלסטינים. על אחת מהן מתנוססת כתובת בעברית: "אין ערבים, אין פיגועים". בחודש יולי הגיש פרקליט המדינה תביעה נגד מחברי הסיסמא, שעימהם נמנים חברי תנועת כ"ך שהוצאה אל מחוץ לחוק. אך בית-הדין הגבוה לצדק דחה את התביעה בנימוקים של חופש הביטוי. בנימוק דומה נדחתה גם תביעה משפטית בבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד חבר כ"ך שלבש חולצה עם אותה סיסמא בלוויה של חייל, ב-28 ביולי.

אותו היגיון עומד גם מאחורי הקריאה ל"טרנספר" – גירוש הפלסטינים אל מחוץ לתחומי ישראל. וזו הסיבה שקומץ נשים חשות צורך לפעול כדי לשנות את המצב.