ממחשבותיה של מחסומאית | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ממחשבותיה של מחסומאית

ממחשבותיה של מחסומאית

source: 
"עו"סים שלום"
author: 
מילי מאסס

יום חמישי, שש בוקר. אני יוצאת מהבית כדי לאסוף את חברותיי למשמרת במחסום, כהרגלי כבר למעלה משנתיים. אנחנו כבר בעיצומו של הקיץ והבוקר איננו זוהר כפי שהיה בחודשיים שחלפו. את השינויים בקרינת האור (בחורף יש שבועות שאנו יוצאות כשעדיין חושך בחוץ) ואת גובה הטמפרטורות אני "רושמת" לעצמי בניסיון להיאחז במחזוריות שנוסכת ביטחון מפני המסע לארץ גזירה. גם אחרי יותר משנתיים כך אני חווה את היציאה למחסום. כדי למדר פעילות זו משגרת החיים קל לי יותר לתחם פעילות זו ליום קבוע. חברות אחרות בארגון נרתמות לכל פעילות בכל שעה ובכל יום. מעודי לא הייתי חברה בארגון כמחסום WATCH שהדבקות במטרה הייתה חפה מכל מניע זר ושההתגייסות של חברותיו לכל משימה נעשית ללא כיבודים, בהתנדבות ומתוך הכרה שכל אחת מאתנו תורמת לפעילות כמיטב יכולתה. לפני חודשיים, למשל, פנתה אלינו אחת החברות בבקשה להסיע ילד בן עשר שנזקק להסעה לבית ספרו, מעזריה לאבו-דיס. היא פגשה את אבי הילד בעת אחת המשמרות שלה והוא פנה אליה בבקשת עזרה. בתקופת המבחנים הוכרז סגרinfo-icon ואפילו דרך החתחתים הקרויה "מעבר" בחומה שחוצה את אבו-דיס היה חסום. לילד אין רגליים ומחיר הסעתו עם עגלת הגלגלים בדרך האלטרנטיבית, דרך מעלה אדומים, היה מאה וחמישים שקלים והמשפחה לא יכלה לעמוד בהוצאה כזו. כשנעניתי לבקשה והעמדתי לרשות ההסעה שני מועדים נדרשתי רק למועד אחד מאחר שהיו כבר מספיק מתנדבות. ההסעה המסודרת למשך תקופת הבחינות (שתי הסעות ביום למשך כעשרה ימים) אורגנה תוך יום. הרוח הטובה השורה בקרב החברות בארגון חיונית ממש. היא "מרפדת" את הקשיחות של המחסום, של המראה הפיזי שלו ושל אורחות החיים המבזות המתנהלים שם דרך קבע, באותן הזדמנויות בהן אין התעללות והתאכזרות ממוקדות.

עדיין לא הצלחתי לוותר על השריון שאני עוטה על עצמי בכל משמרת כדי להתגונן מפני החששות שמא לא אצליח לעזור, ומפני העלבון שאני חשה בכל פעם כשעלי להתייצב במקום שמהותו השפלה. בוקר אחד רציתי לאטום את אזני כשהחיילים דברו ביניהם בקול רם ברוסית, המראה של חיילים דוברי רוסית המטילים מרותם וחתיתם על תושבי המקום היה מצמרר. לחייל אחר ניגש אדם זקן לבוש בהידור מסורתי, עטוי בשמלת גבר וחובש כפייה, ומחלה את פניו של החייל לתת לו לעבור לבית החולים. עוד לפני שאני יודעת אם החייל יתיר לו את המעבר אני רוצה לעצום את עיני ולא לראות את התמונה הזו. אני מצטמררת כשאני שומעת את החיילים גוערים בהולכי הרגל המצטופפים לפני בדיקת האישורים שלהם: "אירג'ע!" (חזור), ללא הבחנה בין צורת זכר ונקבה, בין צורת רבים ליחיד, בדיוק כפי ששמעתי בילדותי מפי הרועים הערביים שגערו בעזים שהובלו בתום יום מרעה לדיר.

קשה לראות את הילדים בתקופת הלימודים כשהם עוברים במחסום. קטנטנים, נקיים ורחוצים, על כתפיהם ילקוטים בצבעים עליזים המצוירים בתמונות של מיקי מאוס. מה הם חושבים כשהם מתעוררים בבוקר ונזכרים שבדרכם לבית הספר יצטרכו לעבור במחסום? אני מנסה לתפוס את מבטם, לחייך אליהם, לנסות לרכך קצת את המעבר במקום הקשוח הזה. קשה ליצור אתם קשר עין, מבטיהם בדרך כלל כבושים בקרקע וחלקם נראים מפוחדים. בבוקר אחד עברו במחסום בית לחם ארבעה ילדים כששני הגדולים (כבני עשר) עוטפים את הקטנים המכווצים לתוך גופם כדי לגונן עליהם מפני ענני הגז המדמיע שהתאבכו בשטח. בבוקר אחר יצאה פתאום הוראה שילדים אינם יכולים ללכת לבית הספר. לא היה כדבר הזה. הילדים, שהורשו לעבור בצד המחסום ולא היו צריכים לעמדו בתור, התגודדו סביב החיילים. עשרות ילדים. החיילים נעשו מאד מתוחים וכיוונו את נשקם לעבר הילדים שהסתכלו לחיילים ישר בעיניים והמשיכו להתקדם בצעדים קטנים ואיטיים לא כדי לעבור אלא כדי להתריס. נדרשה לנו כשעה ורבע של שיחות טלפוניות לרשויות הצבא כדי שהחיילים במחסום יקבלו פקודה לבטל את ההוראה, שניתנה כנראה על דעתו של מפקד המחסום. כשניתנה סוף סוף הפקודה השעה הייתה כבר שמונה ורבע ורוב הילדים חזרו לביתם.

זהו היבט אחר של המשמרות במחסום. ההרגשה של מגבלות היכולת שלנו לעזור. בשקיקה מועבר בינינו מידע על אותם מפקדים וקצינים שכן נענים לבקשותינו, לעתים כדי לבטל הוראה שרירותית של מפקד מחסום מקומי. כי זהו הרי אופיו של הכיבוש: כל ממזר מלך! אבל אז מועבר המפקד לגזרה אחרת, או שהוא לא זמין לקריאה הטלפונית שלנו. ויש כאלה גם ביניהם שרגישותם נשחקת. המציאות של המחסום מתנחלת במחשבה.

אני לא רוצה להיות שם, אך לעתים כל כך קרובות אנו שומעות מפני הפלשתינאים שעוברים במחסום: מרגע שאתן מגיעות החיילים מתנהגים אחרת. התגובות הללו מפוגגות את החשש שהיה לי בתחילה. חששתי שהיותנו עדות להתנהגות משפילה תוסיף על הרגשת העלבון של הפלשתינאים. בכל התקופה נתקלתי בתגובה אחת כזו, כשגבר עבר לידינו ואמר במרירות באנגלית: אתן נהנות לצפות בנו. אך זו הייתה תגובה יוצאת דופן. בדרך כלל נדמה לי שלמרות הסבל , העלבון והפחד מפני פגיעה פיזית ממשית הפלשתינאים שעוברים במחסום חשים בוז לחיילים ויודעים שהמציאות של המחסום פוגעת בכבוד החיילים ובכבוד ישראל יותר משהיא פוגעת בכבודם.

כשאנו חוזרות לירושלים, כל מחסום הוא במרחק של כרבע שעה ממרכז העיר, נדמה שחזרנו ממחוזות של העולם השלישי. גם זה זמני, אני תמיד חושבת. כפי שהמדבר פולש לאזורים נושבים כך יפלשו גם העזובה והכיעור של המחסום לאיי התנועה שפורחים בצבעים עליזים ולכבישים הסלולים והמרווחים. אפילו פקקי התנועה בעיר מתנהלים בטורים מסודרים ומכוניות לא מנסות לפלס את דרכן בין גושי בטון, בין תנועת הולכי רגל ובין ילדים שבמאבק ההישרדות שלהם מקשטים את המחסום בדוכני מכירה. מקשטים, כן. יש איזו חיוניות בניסיון להפוך את המחסום להזדמנות. רק בתום המשמרת אני יכולה להסתכל על המחסום ממרחק כלשהו ולא לקבל אותו כמציאות קימת.

ועדיין לא ספרתי על מיה שהצליחה לאחר שעות של מאמץ רב לקבל אישור עבור בעלה ובנה של אישה שנדרסה ונפצעה אנושות במחסום כדי שיוכלו לשהות על ידה בבית החולים, אולי בשעות האחרונות של חייה. וגם לא על איה שנעצרה ושוחררה בערבות משום שהסיטה את נשקו של חיל כדי למנוע ממנו לירות בילדים, לאחר ששלושה חדשים קודם לכן הייתה עדה לרצח של ילד על ידי חיל באותו המחסום. ולא סיפרתי על עוד עשרות אירועים שבהם הזעיקו חברותיי מפקדים כדי להבטיח שהמעבר במחסום יהיה מהיר ככל האפשר, שפלשתינאים לא ייכלאו בכלובים שהוצבו על ידי החיילים ביוזמתם ועל דעתם, של פגיעה והתעללות שחברותי היו עדות להן ובחלקם הצליחו להיות לעזר. רק על השגרה ספרתי.