הכל שרירותי - קבוצת הנשים הישראליות "מחסום Watch"

מהדיווחים על הסכסוך המזרח-תיכוני מתקבל רושם מדכא של קיטוב מוחלט בין הישראלים והפלסטינים. אך תמיד יש אנשים המוכנים להיאבק למען הבנה – וכאלה הן קבוצת הנשים אשר שומרת על זכויות האדם בשטחים הכבושים ומדווחת על פגיעה בהן.

קלנדיה, אשר נמצאת במרחק של רק כמה דקות נסיעה במכונית ממרכז ירושלים, היא הגרועה שבמחסומים הידועים לשמצה, שהם נקודות מעבר בהשגחתם של כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית: טרטור המנועים, צפירות, שאגות החיילים, סרחון גזי הפליטה וזבל. בחורף הכבישים מוצפים. בקיץ הכל מכוסה באבק. במקום זה, החלק הצפוני של שטחי ירושלים אשר נמצאים תחת שלטון ישראלי מזה 36 שנה, הופך לצוואר בקבוק שדרכו חייבים להידחק כאלף בני אדם יומיום. קבוצת נשים ישראליות מנסות להקל על מצוקתם של קורבנות הטרטורים המיותרים. המתנדבות עוזרות לקצר זמן ההמתנה ומחזירות לפלסטינים חלק מכבוד האדם.

מיקוח ומשא ומתן

"אנחנו חייבות להיות גמישות ולהתאים את עצמנו לשינויים בנקודות הביקורת" מביעה איוון מנסבך את דעתה. כל יום רביעי אחרי העבודה איוון ושלש השותפות הלוחמות נמצאות בקלנדיה. אחת מהן היא דניאלה יואל והיא מדווחת על מה שהיא חוותה כרגע. בנקודת הביקורת הישראלית בדאחיית-אל-בריד (א-ראם), קילומטר אחד דרומית לקלנדיה, לא נתנו מעבר לאמבולנס פלסטיני בו הייתה אישה בהריון, מדממת. "את היית צריכה להתיישב בתוך האמבולנס, אולי אז החיילים היו משנים את דעתם", זאת דעתה של מנסבך.

קצת יותר מאוחר מגיעות גם איה קניוק ועדי דגן לבית הקפה ג'אפר, כדי לדבר על המשימות השוטפות. בקלנדיה לא יהיה להן זמן להתווכח. ארבע אלה הן חלק מקבוצת הנשים הישראליות "מחסוםWatch " המונה כ-100 חברות. במשך כמעט שנתיים הן משקיפות ורושמות את האירועים ליד העמדות הצבאיות סביב ירושלים המזרחית.

אחרי שהן מגיעות לקלנדיה הן לא מתבטלות. קניוק ודגן מבררות כיצד להגיע לנהג מונית אשר ניירותיו הוחרמו ביום הקודם על ידי החיילים. נשי מחסום Watch יכלו לסדר את העניין באמצעות כמה שיחות טלפון, וכרגע הן רוצות להודיע לאיש על כך. כשהגיעו למקום כבר ראו את המשאית העמוסה עומדת בצד ועכשיו הן מחפשות את הנהג. "אני עומד כאן הרבה זמן" מתרגז הבחור הצעיר, אשר אמור היה להביא סחורות לרמאללה, שני קילומטר צפונית לקלנדיה. "ניירות הסחורות בסדר ובכל זאת לא נותנים לי לעבור". יש לו תעודת זהות כחולה של הפלסטינים ממזרח ירושלים, תעודות הזהות של הפלסטינים מהגדה הן כתומות ונחוץ אישור מיוחד כדי לאפשר ל פלסטינים אלה לעבור את נקודת הביקורת. מנסבך מקשיבה ובאותו זמן יואל כבר מדברת עם הרשויות האזרחיות של כוחות הכיבוש. מנסבך הולכת לשני החיילים שתפקידם לטפל במשאיות ומוסרת להם את האינפורמציה שקבלה כעת. כשהשיחה נשארת ללא תוצאות, היא דורשת לדבר עם הקצין התורן. שיחת טלפון נוספת וכל המכשולים נעלמו. "עכשיו הם יתנו לך לעבור" היא אומרת לנהג. הוא מודה ובמהירות ומסתלק לפני שהחיילים ישנו את דעתם.

יריבות וקרובות

הפלסטינים אומרים כי החיילים מתאפקים במידה מסוימת בנוכחות הנשים. מנסבך מסבירה: "אנחנו מעמתות אותם עם השרירות בהתנהגותם. כשהחיילים הסדירים מבינים את האבסורד בהתנהגותם, הם מוותרים. אם לא, הם מביאים תירוצים. הם לא רואים אותנו כזרות, אלא כאמהות, נשותיהם או אחיותיהם של חיילים אחרים".

כעת מנסבך עומדת בחלק הצפוני של השטח ומשקיפה במהלך הביקורת. "הממשלה טוענת כי מחסומים אלה משרתים את ביטחוננו", מנסבך מצטטת את התגובה הרשמית לפיגועי ההתאבדות של הפלסטינים. "אך כאן לא בודקים תיקים". כאן גם ניירות מתאימים אינם העיקר. לפעמים גם עם תעודת המעבר לא יכולים לעבור, בימים אחרים פרצוף נחמד עוזר. הכל שרירותי. המטרה – אי-יכולתם של הפלסטינים לתכנן את חייהם. הם צרכים לעבור את נקודות הביקורת בדרכם אל בית הספר או לעבודה. רוב בתי החולים עבור הפלסטינים נמצאים בירושלים המזרחית. כאן אזור מגורים טבעי מחולק, בדיוק כמו שכל השטחים הכבושים מפוצלים על ידי מחסומים. חיים רגילים בלתי אפשריים. הכל משתנה. בנקודות הביקורת עדיין מחכים המאושרים המקווים לקבל רשות לעבור.

הרוב הגדול חייב לחפש דרכים אחרות. חמישים מטר הלאה נהגי מוניות קוראים שמות יעדים בתוספת המילים "בדרכים עקיפות". גם ירושלים היא אחד היעדים. אך גם דרכים אלטרנטיביות נעשות פחות ופחות נגישות. לפי התפיסה הישראלית קיר הפרדה בגובה של 8 מטר לכל אורך הגבול בין ישראל והשטחים הפלסטינים אמור להביא בטחון, גם בקלנדיה. לפני זמן קצר ממש נהרס על יד המחסום בית בטענה שהפריע לבניה המתוכננת. האמיצים הולכים סביב דרך המחצבה שבינתיים נחסמה על ידי גלילים של חוטי תיל. לא תמיד הצבא שומר כאן. "כמובן נקודת הביקורת בעצמה היא בעיה אנושית, ולא רק המחדלים של החיילים," אומרת עדי דגן, דוברת הקבוצה. "ובכל זאת ניתן להקל על גורלם של בודדים." כאן מחזירים חולים או מחרימים תעודות זהות, אנשים מוחזקים במשך שעות, אנשים מושפלים, מוכים. לפי הכללים, בדיקות התעודות האישיות נערכות כשעתיים, אך לעתים קרובות גברים עומדים כאן זמן ארוך פי כמה. אם מישהו דוחף או צועק, מטילים עליהם עונשים. החיילים קוראים לזה "אמצעים חינוכיים". לא תמיד נחוצה סיבה לכך.

"הם נעשים יותר אלימים," מביעה דגן את דעתה. "האווירה נעשית יותר תוקפנית, בליל סילווסטר החיילים הכו גם פעילה של מחסום Watch, אישה יותר מבוגרת. הקבוצה מאשימה לא רק את הגיל הצעיר של החיילים המאיישים את הנקודות, אלא גם העמדת יחידות קרביות שם. "יש חיילים שמחזיקים את הרובה על יד הראש של הפלסטינים ומאיימים לירות. הם ממש מחפשים את העימות".

בהתחלה היה רק ג'יפ

הלוחמות למען זכויות האדם רושמות שוב ושוב. בסיום המשמרת הן נפגשות כדי לתעד את הכל. "אנחנו מתעדות את הכל ואחר כך מפרסמות את הדו"ח", מסבירה דגן אשר לפני זמן קצר דברה על עבודתן במופעים בעת בקורה בארה"ב. "אך קודם כל אנחנו רוצות להשפיע על החברה הישראלית. לעתים אנחנו מביאות אורחים לכאן". קלנדיה, ששמה נלקח ממחנה הפליטים השכן, משתנה באופן תמידי למרות שכבר לפני כעשר שנים, בהתחלת תקופת השקט, ישראל התחילה בהטלת סגר על ישובים. אפשר היה לעבור באופן חופשי את ההצטלבות בקלנדיה עד לפני כשלש שנים. אך בהתחלת האינתיפאדה נגד הכיבוש עמד שם קודם ג'יפ ואחר כך שריון. בלוקים של בטון הוספו, גדרות, חוטי תיל, מגדלי שמירה. הדבר החדש ביותר הוא מכולה בה מחזיקים עצורים. כיום נקודת הביקורת היא מעבר בארך של 150 מטר המוחזק ע"י הצבא. טור המכוניות נמשך לפעמים לארוך מאות מטרים.

נשי מחסום Watch לא משלות את עצמן. הן לא תסלקנה את שיטת המחסומים הצבאיים. "אבל אף אחד לא יכול לספר לי", אומרת דגן, "שהדברים האלה לא קורים ושמאות נקודות הביקורת בשטחים הכבושים משרתות את בטחון ישראל. ראיתי את הכל במו עיני".