מחסום עוצר חיים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסום עוצר חיים

מחסום עוצר חיים

רביעי, 27 נובמבר, 2002
source: 
"הארץ"
author: 
עמירה הס

 

שבת, שבע בבוקר, המחסום בכניסה הצפונית לרמאללה. ארבעה חיילים בודקים את המכוניות העוברות. זהו מחסום שבו מותר המעבר למכוניות של דיפלומטים, מיוחסים פלשתינאים, אמבולנסים ומכוניות או"ם וארגונים הומניטריים שונים.

 

המעבר להולכי רגל "רגילים", מכפרי הסביבה לרמאללה ובחזרה, אסור. גם למי שגר מעבר לפינה. שתי צעירות עומדות בצד הצפוני של המחסום (לפני הכניסה לרמאללה) ומחכות. בצדו הדרומי של המחסום - אשה מבוגרת ישובה על כיסא גלגלים. בקרבתה צעירה אובדת עצות. משיחה קצרה אתה מתברר: האשה בכיסא הגלגלים מקבלת טיפולי דיאליזה בבית חולים ברמאללה. אחת הצעירות שמעברו האחר של המחסום היא בתה. ליד הבת - צעירה חולת כליות, שגם היא מטופלת קבועה ברמאללה. הצעירה העומדת ליד האשה בכיסא הגלגלים היא אחותה. "החיילים לא מבינים ערביתinfo-icon", הסבירה האחות.

ארבעתן הן בנות אותו כפר. רק במקרה האחות הבריאה דחפה אל המחסום את עגלת הקשישה ולכן החיילים התירו לה לעבור ומנעו את המעבר משתי הצעירות האחרות. "אנחנו לא יכולים לתת לכל הכפר לעבור פה", אמר אחד החיילים.

הם התפלאו לשמוע שיש עוד צעירה חולה. לטענתם, אסור לעבור במקום זה. הצעירות אמרו שהן עוברות ברגל במחסום זה, עם האשה המבוגרת, אחת ליומיים, מצוידות במכתבי בית החולים.

נהג האמבולנס הגיע סוף סוף. הוא אישר שהוא אוסף את הנשים אחת ליומיים והעיר שהחיילים "חדשים" ולא יודעים זאת. הנהג נשא ונתן עם החיילים, ואלה אישרו לבסוף לבתה של האשה בכיסא הגלגלים ולצעירה החולה לעבור. אך הם אסרו על הצעירה הבריאה להתלוות לאחותה.

אחר כך בא מכיוון רמאללה ילד כבן עשר, ילקוט ענק על גבו. בית ספרו, אמר, בכפר ביתין שמצפון למחסום. גם השתדלות נהג האמבולנס לא הועילה: החיילים לא אישרו לו לעבור והילד המבוהל פסע אחורנית.

האם היו מצליחות לשכנע את החייליםלו נכחו במקום פעילות "מחסום-ווטש" להעביר את הילד ואת האחות הבריאה? למחסום זה הן אינן מגיעות. במחסומים אחרים הן לעתים מצליחות להחדיר איזה שיקול אנושי בין הפקודות ופרשנויותיהן, המשתנות תדיר. לפעמים עצם נוכחותן מחייבת את החיילים שלא לעכב עשרות אנשים ומכוניות שעה ארוכה שלא לצורך מבצעי.

לעתים קרובות הן רואות כיצד עשרות אנשים מצליחים "לגנוב" את המחסומים: בדרך כלל אנשים צעירים, קלי תנועה, אך גם מבוגרים נואשים וילדים נועזים. בשבוע שעבר רק טלפון של פעילות מחסום-ווטש לבית חולים בירושלים הניע את החיילים לאפשר לזוג הורים נואשים לעבור באחד המחסומים כדי לבקר אצל בתם החולה. לפעמים פנייה של פעילות המחסום לקצין האחראי עוזרת: הוא מורה לחייליו להחזיר את תעודות הזהות של עשרות אנשים שהחיילים מעכבים סתם כך במשך שעות.

מחסום-ווטש נועדה קודם כל להציב פיקוח ישראלי-אזרחי על אחד מאפיוני בין הערים והכפרים הכיבוש הישראלי המרים ביותר - המחסומים והחסימו הפלשתיניים. רבות מהפעילות מדגישות שהמטרה אינה הפיכת הכיבוש ל"נאור" אלא הרחבת מעגל המודעות הישראלית לו, ולעובדה שהמחסומים והחסימות אינם מונעים ממתאבדים-מפגעים להגיע לירושלים, אלא רק מגבירים את תחושות הזעם והתיעוב של כלל האוכלוסייה הפלשתינית כלפי הישראלים. אבל, בלי משים, לא אחת נוכחותן ולעתים התערבותן ממתנות במשהו סצינות אכזריות ומקצרות שעות של השפלות.

נראה שיותר משהן מצליחות להגיע לציבור הישראלי הן מאפשרות לפלשתינאים לדעת שיש "ישראלים אחרים", לא רק חיילים ומתנחלים. כך אפשר שתרומתן לעתיד של יחסים שפויים בין העמים גדולה מתרומתן העכשווית לדיון בישראל על הכיבוש וסכנותיו. כפי שאמר מנהל בית ספר המתנסה כל יום בהשפלות ובהצקות במחסומים: "הידיעה שיש ישראלים שחווים מה שאנו חווים, ולו לכמה שעות, מקילה על סבלי ונותנת לי איזושהי תקווה לעתיד אחר".