מחסוםWatch מתריע - דצמבר 2011 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע - דצמבר 2011

ראשון, 25 דצמבר, 2011

 
חיי היומיום בשטחים הכבושים
 
ילד בן עשר עובר לבדו מדי יום במחסום קלנדיה הסואן והצפוף, בדרכו לבית הספר. הוא קצת חושש  אבל אין ברירה ואין דרך אחרת להגיע לבית הספר. היום יום מיוחד, קנו לו מכנסי ג'ינס חדשים. ופתאום, בהגיעו לעמדת הבידוק, מתעוררת מהומת עולם. כל הנורות האדומות נדלקות הכל מצפצף. החיילים מפעילים "נוהל טרור" ומזנקים בנשק שלוף אל הילד. הילד מבוהל ובוכה. האם הורים פלסטינים אינם יודעים שאסור לקנות לילד מכנסיים מעוטרים בכפתורי מתכת?
 
שנים אנחנו מתריעות על הבנאליות של הרשע, על האירועים "השוליים"  שמדי יום ממררים את חיי הפלסטינים החיים תחת המשטר של הכיבוש הישראלי. מרבית אזרחי המדינה עיוורים למתרחש בשטחים הכבושים וגם אינם מעונינים לדעת. הרשויות מודעות לנעשה בגדה המערבית אך אינן מעוניינות לשנות את התנהלותן ולהקל – הם אדישים לסבלו של האחר,  על אף, שחובתן של רשויות אלה לאפשר חיים תקינים לאוכלוסיה החיה תחת כיבוש.
 
למי אכפת?

פועלים מתחילים את יום עבודתם בשעה שבע בבוקר. כל איחור נרשם, ושכר העבודה מופחת בהתאם למספר שעות האיחור. בשל אי הוודאות בקשר לזמן הנידרש למעבר מגיעים הפועלים למחסומים מוקדם בבוקר. הלחץ העיקרי הוא בשעות 05:00 -07:00, אבל חילופי המשמרות, הגורמים לשיבושים קשים בקצב המעבר, נקבעו לשעה 06:00 –  וכל זה למה? כי בצבא לא יודעים כיצד לחלק את המשמרות אלא ליחידות של ארבע או שמונה שעות !?  
 
כשהגענו בשעה 6 מהחניון כבר יכולנו לשמוע קולות של כעס עולים מאזור ההמתנה. האווירה הייתה מתוחה, אנשים טפסו מעל הקרוסלות, וקהל רב חיכה ליד השער ההומניטארי. עמיתינו האקומנים, שנכחו במקום מאז השעה 4:30, ספרו שהמתיחות נוצרה לפני החלפת המשמרת בשעה 6. החיילת האחראית על פתיחת הקרוסלות ישנה רוב הזמן, וכאשר היא התעוררה מדי פעם לפתוח את הקרוסלות, איפשרה רק למספר קטן של אנשים לעבור.  רק 3 מתוך 5 ה"שרוולים" (מעברי בדיקה)  היו פתוחים בשעה 6. השאר נפתחו רק לקראת 6:30. גם אחרי החלפת המשמרת, נתנו רק למספר מצומצם של ממתינים (בערך 25-30) לעבור בכל פעם וההמתנה לכל פתיחה הייתה של לא פחות מ-10 דקות. כשהשער ההומניטרי נפתח בשעה  6:20, נדחפו גברים רבים לעבר השער בניסיון להידחף פנימה. התרשמנו כי, שלא כרגיל, היום אפשרו הקצינים לכולם לעבור ללא הבדל גיל. מאוחר יותר חזרו לשיגרה ובדקו את גיל העוברים והחרימו את ההיתרים של גברים שלא היו רשאים לעבור דרך השער ההומניטרי. (החרמת תעודת זהות ולו החרמה קצרה אסורה על פי צו אלוף!).(קלנדיה, 13 בדצמבר 2011)

מעבר אמבולנסים
 
בצד הפלסטיני של המחסום, בפאתי הכיכר הצפונית, ממתין אמבולנס. באמבולנס ישבה אישה מעזה, חולת סרטן.  האישה, שהייתה מאושפזת בבי"ח אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים, נלקחה לרמאללה לקבלת טיפול בהקרנות, ועכשיו הייתה בדרכה חזרה לירושלים.  הנהג דיווח שהוא ממתין כבר שעה וחצי בכיכר, כיוון שהחיילים טוענים שלא היה תיאום עם שלטונות ישראל.  הנהג עמד על כך שהיה תיאום ושהוא לא היה יוצא לדרך בלי לוודא שיש תיאום.  בינתיים הגיע אמבולנס שני מרמאללה והמשיך בדרכו ישר לתוך המחסום. חשבנו שיחזירו גם אותו לאחור, אבל לא. אחרי בדיקה קצרה הוא הורשה להמשיך דרומה.  טלפנו בשלישית לחמ"ל לבקש שיאפשרו לאמבולנס עם החולה מעזה לעבור. חייל מאוד מנומס אמר שהוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו, ולא הזכיר כל בעייה של תיאום.  טלפנו ליחידת המעברים. חיילת ענתה שהיא בדיוק מטפלת בבעייה ושתאפשר לאמבולנס לעבור בהקדם.  בשעה 4:15 קראו סוף סוף לאמבולנס להתקדם למחסום.  אחרי בדיקה של 10 דקות הוא הורשה להמשיך למגרש החנייה בצד הישראלי – שם האישה הועברה לאמבולנס הירושלמי. (קלנדיה 12 בדצמבר 2011)
 
חידוש במחסום
 
06:25  -  אחרי חודשים שאנו מתריעות על העדר מסתור מפני גשם ושמש לממתינים בתור – נפרס מעין אהל ענק מעל עמדות הבידוק. אבל רק שם, ואילו מעל לאזור שבו ממתינים הפלסטינים לא נבנה דבר. שם מתפתל תור ארוך והנהגים אומרים שהם ממתינים כשעה לפועלים שלהם. במקום נמצאים חיילי מילואים וקצין, אך הם אינם מנסים לקצר את ההמתנה בהוספת חייל לרישום ידני. לדבריהם, לא נורא שהפועלים ממתינים בתור, הרי אחר כך הם יצטרכו להמתין להסעה... (עזון עתמה 8 בדצמבר 2011)
 
הולכים לבית הספר עם "רון בלב ושתיל ביד"
 
היום יש רישום שמות מדוקדק ולכן התור מתארך. נבדקו 25 אנשים כולל ילדים ומשך הבידוק איטי מאוד יחסית למחסום קטן שעובר בו מספר מוגבל של אנשים מוכרים. גם הילדים נבדקים. אנחנו מבחינות בילד קטן מוחה דמעותיו. הוא הוחזר כלעומת שבא עם ילקוטו. הוא בן 10, משיח' סעד, יש לו אישור מודפס מבית הספר בג'בל מוכאבר אבל את הקושאן (תעודת הלידה) שכח בבית.  בינתיים מגיעים עוד שלושה ילדים שהוחזרו: ילדה בת 12 עם אישור מביה"ס וקושאן המעיד על גילה, ילד בן 13 כנ"ל ואתו חבר בן 12 ששני הוריו ירושלמים, הגרים בארמון הנציב. הוא לן אצל סבתו בשיח' סעד ואין לא קושאן ולא אישור מבית הספר. כולם מנועים מבית הספר היום. הזמן חולף והחיילים אינם נענים לבקשותינו לאפשר לילדים לעבור ולמנוע איחור לבית הספר. בינתיים מגיע למחסום מנהל בית הספר התיכון בג'בל מוכאבר ומבקש מהחיילים לקחת אתו את הילד שישן אצל סבתו בשיח' סעד: הוא דודו ומעיד עליו שהוריו תושבי ירושלים ושהוא לומד בבית ספר בג'בל מוכאבר. ויכוח חריף מתפתח והחיילים אינם מסכימים:"איך אפשר לתת לילד לעבור בלי ניירות, כל אחד יבוא לכאן ויגיד שהוא דוד שלו וסבא שלו...". (שיח' סעד 13 בדצמבר 2011)
 
אכיפת חוק
 
יום חורף נפלא. כבר ירד גשם והשדות ירוקים. האדמה בשלה ומחכה רק לחורש, לזורע ולנוטע - אבל לא בואדי א-ראשה. בית המשפט אמר את דברו - הזיזו את החומה ועכשיו צריך "להחזיר את המצב לקדמותו". אבל "חזרה לקדמותו" נתפסת באופן שונה על ידי אנשים שונים. אנחנו ציפינו לראות שדות חרושים וכפריים חרוצים עובדים בהם, בידיהם כלי עבודה ושירה בלבבם. ומה מצאנו? החומה אכן נהרסה והכביש בוטל - וכל הפסולת הזו נטחנה עד דק ונשפכה על החלקות החקלאיות. פסק הדין כובד - אך כדרכן של רשויות הכיבוש, הוא בוצע כך שלא ניתן להשתמש בחלקות. הכל עיי חרבות. מעניין מה היו אומרים כבוד השופטים על הפרשנות שניתנה לפסק הדין שלהם. (ואדי א-ראשה 13 בדצמבר 2011)

שתים עשרה שנה חלפו מאז התחלנו להשקיף באופן סדיר במחזות אלה: איננו אדישות לנעשה ולא נחדל להתריע.

=====================

כותבות המתריע: רות אוטולנגי, איילה זוסמן, יעל ישראלי וחנה בר"ג