מחסוםWatch מתריע - חודשי 2010 האחרונים

במהלך שנת 2009 הסירה ישראל חלק מההגבלות שהטילה בתחילת האינתיפדה השנייה על תנועת האוכלוסייה הפלסטינית בתוך הגדה. כתוצאה מכך, התנועה בין המרכזים העירוניים הפלסטיניים על כבישים ראשיים נוחה היום בהרבה, לאחר שכמה מחסומים מרכזיים נפתחו לתנועות כלי רכב והולכי רגל. למרות השיפור ביכולתם של הפלסטינים לנוע בתוך הגדה המערבית, התנועה עדיין אינה חופשית.

ההגבלות על התנועה שנותרו בגדה נועדו לווסת את כלל הפלסטינים לכמה מחסומים מרכזיים ובכך לשלוט על תנועתם ברחבי הגדה. הגבלות תנועה אלו מבטאות התייחסות אל זכותם הבסיסית של הפלסטינים לחופש תנועה כאל פריבילגיה שישראל רשאית להעניק או לשלול כראות עיניה. הן פוגעות בזכותם של הפלסטינים לחופש תנועה וכתוצאה מכך – פוגעות בזכויות בסיסיות אחרות, כגון הזכות לטיפול רפואי נאות, הזכות לחינוך ולעבודה, לקשרים כלכליים, משפחתיים וחברתיים. ("בצלם": מצב זכויות האדם בשטחים ינואר 2009- אפריל 2010).

 

ביצועה של מדיניות ישראל בשטחים הכבושים נתון בידי מערכת ביורוקרטית ענפה וחונקת, שעליה ממונה המינהל האזרחי. המינהל פועל על פי קריטריונים קולקטיביים שאינם מתייחסים לפרט ולצרכיו  האישיים. כך מתאפשרת שליטה מלאה באוכלוסייה שמדוכאת זה עשרות שנים. 

 

 התיאורים שלהלן מדגימים את המציאות כפי שאנו חוות אותה:

  

 

השעה 15:15, המראות שגרתיים – מגרש החנייה מלא ומעיד על המצב באולם ההמתנה. כ- 20 אנשים צובאים על הקרוסלות, כתריסר יושבים ובפינה שלושה מפצחים גרעינים. לדבריהם הם שם מהבוקר אך הם לא מתרגשים מכך. לחלקם זו כמובן לא הפעם הראשונה. החייל שאמור להימצא מאחורי החלון מגיח לפרקים. הפלסטינים צמודים לשתי הקרוסלות ולא מאפשרים לנו גישה כדי לדבר אתו, כאשר הוא אמנם מגיע. טלפונים למוקד ההומניטארי לא מועילים במיוחד. ייתכן שבעקבות אחד מהטלפונים שלנו אחת הקרוסלות מונעת בחריקה וכמה אנשים נכנסים. מיד שועטים אחרים לעבר הקרוסלות, כולל נשים עם ילדים קטנים. המחזה שב לקדמותו. טלפונים לחמ"ל גם הם לא משפרים את המצב. היות ושעת נעילת המת"ק מתקרבת אנו דורשות כי נציג המת"ק יבהיר לממתינים כמה מהם עוד יתקבלו היום כדי שהשאר לא יחכו לשווא. למה לתת להם להמתין בחינם? זה לא קורה. "יש עומס" אומרים לנו, "תקלה טכנית במדפסת" מוסיפים. מה יום מיומיים?.... מגיעים גם מי שנזקקים לאישורי מעבר דחופים. בקושי רב מצליחים לארגן להם כניסה למשרד. השותפים להמתנה המייגעת לא ממהרים לפנות להם דרך. אחד נאלץ לטפס מעל לראשיהם. קצב היציאה מהמשרד איטי ביותר. במשך כל הזמן שהמתנו רק בר מזל אחד יצא עם כרטיס מגנטי מחודש. בתוך קודש הקודשים – במשרד פנימה – הוא נאלץ להמתין משעה אחת בצהרים. סוחר שהיה לו אישור במשך שלוש שנים, אינו מנוע שב"כ או משטרה וברשותו כל המסמכים הדרושים קיבל תסריך (אישור) ל...יום אחד! "נבדוק" אמרו לו, "תחזור בעוד שבוע, אולי יותר". הוא רותח. שני אנשים אחרים המבקשים תסריכים נשלחים כלעומת שבאו, חזרה אל המת"ק הפלסטיני. הם מאוכזבים כי גם שם המצב לא שונה. אין מי שישעה לבקשותיהם. בשעה ארבע ועשרים חצי תריסר גברים ונשים מתייאשים ועוזבים. הם צודקים. בשעה ארבע ושלושים התריס בחלון מוגף. "להתראות בשבוע הבא" הם אומרים. ייאוש כבר אמרנו? (בית לחם וסביבתה, 26.12.10 אחה"צ).

 

 

מחסום קלנדיה: פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה (ישראלית) המגיעים באוטובוס למחסום נדרשים לרדת מהרכב ולעבור את המחסום ברגל.. האוטובוס עובר כ-20 מטר לעברו השני של המחסום ללא הנוסעים, שעולים עליו שוב לאחר בדיקה.  רופא העובד שנים בבית החולים שערי צדק התלונן בפנינו על הגסות שבה הוא נדרש לעזוב את האוטובוס למרות שכאיש צוות רפואי הוא פטור מהחובה הזו. התלוננו בשמו וקבלנו תשובה: "גילינו שכולם נשארים על האוטובוס בתירוצים שונים. אז בשביל מה בנינו את המחסום המשוכלל להולכי הרגל?"

 

"המסוכנים": י' מנהל כבר שנים מוסד כנסייתי לילדים בעלי צרכים מיוחדים בבית לחם. מדי שנה יוצאים הילדים לטיולים בלוויית מורים ומדריכים הצמודים לכל ילד. כל אחד מן הילדים ומן המלווים זקוק לאישור כניסה לישראל. לקראת הטיול האחרון לספארי ברמת גן, התברר כי ארבעה ילדים לא קיבלו אישורי כניסה לישראל. הסיבות: לשלושה מהם לא שונתה הכתובת ממקום מגורי הוריהם למוסד בבית לחם. בירור העלה שמת"ק עציון אינו יכול להנפיק אישורים לבעלי כתובת מגורים שמחוץ לאזור סמכותו! וזאת בעידן המחשב?! הילד הרביעי, בן 14, הוכרז כמנוע שב"כ. "מנוע השב"כ" הזה מפגר פיגור עמוק, אינו מדבר ועדיין בחיתולים.  "טעות ביורוקרטית"!.  יחי הטעות הקטנה...

 

הסטודנטית: ל' קיבלה מילגה נדיבה במיוחד לצורך לימודים בתוכנית יוקרתית באוניברסיטת תל-אביב. המילגה מכסה את עלות שכר הלימוד, מגורים במעונות הסטודנטים ואש"ל לכיסוי יתר צרכיה. המינהל האזרחי הנפיק לה אישור כניסה לישראל שאיפשר לה לשהות בתל-אביב מדי יום עד שעה 7 בערב. הלימודים בתוכנית הזו דורשים גם פעילות בערבים. הבקשות לאפשר לל' להישאר ללון בתל-אביב נדחו שוב ושוב ובסופו של תהליך ארוך אושרו. ניסינו לברר את מקור הבעיה.  "אלה הקריטריונים". למה? "יש סיבות".  והסיבות האלה מתחילות רק אחרי שעה שבע בערב? ביורוקרטיה אטומה ושרירותית.