על פי אמנת ג'נבה, חייבת מדינה כובשת להבטיח לתושבי השטח הכבוש שרות אזרחי הוגן ומידע רלבנטי באשר לזכויותיהם וחובותיהם. בשנה החולפת פנו אלינו אלפי פלסטינים תושבי השטחים הכבושים, בבקשות לסייע להם במגוון רחב של נושאים, שלא זכו למענה כסדרו: מעבר של תושבי שטחים לבתי חולים במזרח ירושלים; גישה להשתלמויות מקצועיות בתחומי הרפואה; שיחרור מעיכובים שרירותיים במחסומים; ביקורי קרובים מדרגה ראשונה; הסדרי נסיעות חיוניות לחו"ל; מעבר במחסומים בשעות הלילה במקרי חרום; גישה לאדמות במרחב התפר; פתיחת מחסומים; החזר מסמכים שהוחרמו שלא בדין; טיפול במנועי תנועה של השב"כ והמשטרה ועוד איסורים שונים ומשונים. המניעות הבירוקרטיות שבחלקן הגדול אינן ענייניות, מעצימות את חוסר האונים של הפלסטינים הנזקקים לשירותים אלה. הכשל הבירוקרטי כה שקוף, עד שאין ספק כי המגמה היא למנוע מן הפלסטינים שירות ובכך להוסיף על מצוקתם בחיי היום-יום.
בפגישות שאנו מקיימות לפרקים עם גורמים שונים בענייני ההתנהלות השלטונית כלפי הפלסטינים, שמענו הרבה על ההנחיות בענייני מותר ואסור, על כללים וחוקים ועל ההדרכה הניתנת לחיילים בעניינים מינהליים בכלל. מניסיוננו למדנו כי המסרים אינם עוברים - פער עצום פעור בין מה שאנו שומעות לבין המצב שאנו נתקלות בו בשטח.
והרי מספר דוגמאות:
פלסטינים בעלי אישורי כניסה ועבודה לישראל יוצאים מהמחסום כשהם כועסים ונעלבים. הם חיכו זמן רב ורק עכשיו מתחילים להעביר אותם בקצב יותר מהיר. יש לשער שאת המהפך הזה חולל מפקד עוטף ירושלים שאליו פנינו טלפונית. כנראה שכמה מילים שלו שינו את האווירה. למה זה לא קורה בלי ההתערבות שלנו - שהיא מקרית? נראה שלרשויות אין מניע להקפיד על עבודה סדירה במחסום כדי שכ-3,000 פועלים יוכלו להגיע לעבודתם בזמן. ברמדאן ראינו שאפשר להעביר אלפים רבים במחסום בית לחם ביעילות - למה לא ניתן להפעיל יכולת זאת בחיי היום-יום. (בית לחם 15.12)
המתקן החדש הוא שדרוג אדיר של המרחב החזותי. התורים הופכים לגושי אדם צפופים ומעוכים וזעקות השבר של הנמעכים הממתינים גם שעה גם שעתיים ויותר נמסכות בין הצעקות הנשמעות כל הזמן, כאשר ברקע ממשיכה מערכת הכריזה האימתנית לזעוק: 'אירג'ע לוורא!' ('זוז אחורה' בערבית). אלא שאין לאן לזוז חוץ מאשר לשנות את כיוון המעיכה מלפנים לאחור. ...כאשר הכריזה איננה קריאה לזוז לאחור, יש בה עוד מלים בערבית כה עילגת ובעוצמה כה חזקה שקשה מאוד לקלוט את משמעותן - כך טוענים הפלסטינים. מה עוד צריך לספר? אין עוד. כולם מעוכבים
. לא מורשים לנוע הלאה לתוך יומם. תקועים בתוך נוהלי החאקי שחונקים את חייהם.
אה, כן - הוחזרה עטרה ליושנה: נשים (מ"ציות) ישראליות בודקות גברים פלסטינים (בתורי הגברים), גברים ישראלים בודקים נשים פלסטיניות (בתור הצדדי המיוחד). ולהשלמת העטרה, מבט פרידה: איש צולע עם מקל וגבס עומד יפה בתור הצדדי המיוחד כמו כולם, חצי שעה לפחות, וסביבו זאטוטים ממשיכים להימעך וללמוד מה שווים חייהם. וכל זה - למען השקט הנפשי של עם ישראל. (חווארה 11.12)
מפקד המחסום מופיע בהול ומודיע על "הפסקת חיים" - בגלל אירועים עם מתנחלים. אומרים לנו שיש בעיה עם מתנחלים בכיכר שלפני המחסום. אחדות מאתנו הולכות לשם: בדרך לכיכר אנו רואות תורים ללא סוף - כלי רכב העומדים ללא אפשרות לנוע מצפון לדרום ומדרום לצפון. נהג אוטובוס אומר לנו שהוא מסיע ילדים - כעבור זמן הילדים יורדים מן האוטובוס וצועדים בטור ארוך בדרכם אל המחסום. בכיכר יש כארבעים חיילים, מג"ב ומשטרה ומולם, ליד תחנת ההסעה, מצטופפים מתנחלים, נשיהם וטפם - מדי פעם מורחק אחד המתנחלים בידי החיילים. כשאנו מתקרבות למקום, מונעים המתנחלים מאתנו לצלם. הם מתקרבים אלינו קרוב קרוב, ובצרחות מאשימים אותנו ואת הפלסטינים בהאשמות שונות ומשונות. החיילים עומדים בקרבת מקום ואינם מתערבים. איש צבא הגיע ובידיו צו המורה על שטח צבאי סגור לישראלים, עיתונאים, וזרים - שהייה במקום מותרת לפלסטינים ולמתנחלים בלבד! (חווארה 4.12)
פלסטיני שעוכב מפני שנתפס על כביש האפרטהייד המוביל לאיתמר ולאלון מורה, הונחה לשוב הביתה דרך אותו כביש אפרטהייד עצמו לאחר שריצה את עונשו בצינוק. (חווארה 4.12)
חלפה עברה לה שנה ודבר לא השתנה! הכיבוש הוא כיבוש והטרטור הוא טרטור.
וכל זה לשם מה?