מחסוםWatch מתריע - פברואר 2008 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע - פברואר 2008

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שבת, 22 מרץ, 2008

 

מחסום בית לחם ("מעבר רחל") הוא אחד מן הטרמינלים שבנה משרד הביטחון לשם הסדרת המעבר בין דרום הגדה לירושלים. במחסום זה עוברים מדי יום כ-4000 איש, בשעות 05:00 - 08:30 ושוב בשעות 15:00- 17:00. והרי ההודעה שנמסרה לכנסת על בניית הטרמינלים כלשונה:

פרוטוקול מס' ‎495

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

יום רביעי, כ' בתמוז התשס"ה (‎27.7.2005), שעה ‎10:00

(דברי מר טייבר)

המדינה ומשרד הבטחון לקחו על עצמם משימה להפוך את המעברים האלה למעברים הומניים ככל האפשר, שיתנו שירות ראוי בכל המובנים. גם בצד החזותי שלהם, גם בצד הפיזי שלהם, שיהיו תנאים נאותים וראויים לבני אדם כמו שצריך, ברמה של טרמינלים, אפילו טרמינלים ברמה של טרמינלים  בינלאומיים.

 

הדברים נשמעים כדברי בדיחה רעה מעולם הדמיון. איך נראה המחסום "ההומני... ברמה של טרמינלים בינלאומיםי"? בית שימוש - אין; ספסל ישיבה - אין; מחסה מפני הגשם והשמש - אין; מעבר "הומניטרי" המתחשב בילדים ובנשים - אין; ברזיה של מיםinfo-icon - אין (ולמרבה הפלא,  אפילו דיוטי פרי - אין).

"הטרמינל" למעבר הולכי הרגל נבנה כאולם רחב ידיים שבצדו הישראלי הוצבו 12 עמדות בידוק - רק חמש מהן מופעלות. לעומת זאת, מן הצד הפלסטיני יש רק שתי עמדות בידוק. וכך, מדי בוקר, כאשר אלפי אנשים מנסים להגיע בזמן לעבודה, נוצר דוחק בלתי אפשרי המסכן את העוברים והשבים.

הגענו למחסום בשעה 05:10  ומעבר האנשים התחיל דקות אחדות קודם לכן. מאחורי הקירות שבירכתי המחסום-- אזורים האסורים עלינו-- הגיחו הפועלים הפלסטינים קשי היום כאשר מעיליהם בידיהם, החגורות פתוחות או שאינן מושחלות במכנסיים והנעליים בידיהם או שהם נעולים ללא שרוכים.  בסיפור "מרקם החיים" ו"צלם האנוש" התופעות הללו לא כלולות! תוך כדי ריצה לעבר נקודות הבדיקה מתלבשים - טוב ככל שניתן - והכל בתקווה כי ההסעה לעבודה "לא תברח" בינתיים. 

הגיהנום הרגיל אופייני למחסום הזה. אדם צעיר שהחזיק בזרועותיו תינוק עמד בתוך שטח המחסום, ליד הכניסה. היה ברור שהוא חיכה לאמו של התינוק. השומרים ניסו לגרש אותו אל מחוץ למחסום, אל הקור ששרר בחוץ. אלא שהפעם השכל הישר גבר, והוא הורשה להמשיך ולעמוד באולם. התברר שהתינוק לא שלו - האם הגיעה עם התינוק לתור בצד השני, אלא שבשל הדוחק הרב אי אפשר היה לפנות לה מקום כדי שתגיע לראש התור. התינוק הועבר מיד ליד עד שנחת לבסוף בזרועותיו של הזר. לא פחות מחמישים דקות עברו עד שהאם הגיעה  סוף סוף אל תינוקה.

 

אדם אחר, שהחזיק תינוק חולה בזרועותיו והיה מלווה בבתו בת ה-11, ביקש מן השומרים לאפשר לו לצאת מן המחסום בלי לעמוד בתור. הוא הציג את תעודת הלידה של בתו המאשרת שהיא אכן בת 11. אבל לא -- הוא יוכל לצאת עם התינוק, הילדה לא!. הוא ניסה להסביר שהוא חושש שהילדה אינה יודעת לחזור הביתה בעצמה. אז מה. הילדה נאלצה לחזור הביתה לבדה. (5.2)

המחסום בצד הישראלי נפתח ב- 05:05.  רק ארבע עמדות בידוק נפתחו. הדוחק היה נורא.  יותר ויותר אנשים מצטופפים בצורה בלתי אנושית והבלגן שולט. אין מה לדבר על בירור מקרים "טריוויאלים", כמו מישהו שבכרטיס המגנטי שלו כתוב שהתוקף פג ב-2009 ו"המחשב בעמדת החייל אומר" שהתוקף יפוג השבוע; או מישהו שעד שלשום עבר ללא בעיות ומאתמול הוא מנוע שב"כinfo-icon; לקראת 06:55 נפתחת עוד עמדה בידי קצין שאליו פנינו קודם לכן שינסה לשחרר את הדוחק. בעמדה שהתיישב בה הקרוסלה ליציאה אינה תקינה. האנשים עומדים בתור מאחורי אותה העמדה. לאחר זמן, כשמתבררת לו התקלה, הוא עובר לעמדה אחרת, דבר שגורם כמובן, לבלגן נוסף בתור. המצב הוא של חוסר שליטה ותוקפנות. הפלסטינים דוחפים, צועקים ורבים. השומרים צועקים עליהם שיזוזו אחורה. לפעמים דוחפים בניסיון לדחוק אותם לאחור. המתח גדול וניתנת הוראה לדרוך את הנשק. יש אנשים שמנסים לעבור דרך העמדות הלא מאוישות. חלק מצליחים וחלק לא . ב-06:50, איש בן 40-50 התמוטט לאחר שעבר את המחסום. הצוות של השמירה הפרטית דאג להזמין אמבולנס של מגן דוד אדום שהגיע לאחר 20-25 דקות. בדקו אותו. רופא עיניים פלסטיני שהיה במקום תיווך בין הצוות (שלא ידע ערביתinfo-icon) לבין האיש. לפי צוות האמבולנס לאיש לא היה התקף לב והזמינו אמבולנס פלסטיני. האיש פונה לאחר ששכב על הרצפה כשעה. כנראה שהתמוטט כתוצאה משבר בצלעות שגרם הדוחק. המשטרה הכחולה ומשמר הגבול הגישו עזרה. בנוגע למצב הכללי במחסום, היה להם רק פתרון אחד: לצעוק שיעמדו בתור, לסגור את העמדות כאשר הפלסטינים לא עשו זאת (וכך להגביר את הדוחק) ולפתוח שוב את העמדות כאשר העונש הקולקטיבי בכלל לא עזר. פנינו לאחד מקציני המשטרה בבקשה שיעביר את הנשים שהיו חסרות  אונים מול המהומה. התשובה: הן יחכו כמו כולם. (7.2).

לאור המחזות שאנו צופות בהם מדי יום התלוננו בפני הדרגים האחראיים פעמים רבות. ביום 16 במרס 2008 פנינו בזו הלשון אל מר מתן וילנאי, סגן שר הביטחון;  האלוף גד שמני, אלוף פיקוד המרכז;  האלוך יוסף מישלב, מתאם הפעולות בשטחים; תת אלוף יואב (פולי) מרדכי, ראש המינהל האזרחיinfo-icon:

"בוקר טוב לכם,

היום יום א', יום תחילת  שבוע העבודה. הדבר  הזה איננו סוד ביטחוני - כל תושב ואזרח במדינת ישראל יודע כי היום מתחיל יום העבודה הראשון בשבוע.

עכשיו 06:00 בבוקר - וכבר כשעה מתנהל במעבר רחל (מחסום 300) "הקרב" היומי על הכניסה למחסום - אלא שהיום הוא קשה מהרגיל. אנשי החברה האזרחית המתפעלים את המקום מתנהגים באלימות קשה, דחיפות צרחות וקללות - התנהגות מבישה (וזה תיאור עדין).

06:00 - פניה למוקד ההומניטארי של הצבא - "אני לא חושב שאני יכול לעזור כלפי החברה האזרחית - פניתי למת"ק - אבל בשעה  כזו...... ביום ראשון..."

06:05 - המחסום נסגר - הלחץ גדול, ממש הפתעה - מי היה חושב שיהיה שם לחץ כזה ביום ראשון בבוקר? המצב הזה נמשך כבר שבועות. הוסבר לנו כי ייפתח עוד שרוולinfo-icon בבית לחם - מתי? למה ההתעללות היומית הזו?  האם צריך לקרות אסון לפני שזה ייפסק?

06:30 -- הכניסה עדיין סגורה. רק עכשיו נפתחה עמדת בדיקה חמישית .

כמה פועלים יפסידו היום יום עבודה? כמה השפלות לא תשכחנה".

למכתב זה קיבלנו מענה רק מלשכתו של אלוף פיקוד המרכז, שהודיע לנו כי המחסום הוא באחריות משטרת ישראל, מחוז ירושלים, והפנייה הועברה אליהם.

 

ודברים אלה כתב לנו אלוף פיקוד המרכז - הריבון בגדה המערבית!