מחסוםWatch מתריע - אוקטובר 2007 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע - אוקטובר 2007

שישי, 14 דצמבר, 2007

 

"מרקם החיים" - "הכול זורם"

שני ביטויים אלה משמשים את השלטונות בבואם לתאר את "הכיבוש הנאור", שאיננו נאור ואין בו מרקם חיים וודאי שלא הכול זורם.

 

היום התחיל דווקא 'כאילו' באופן חיובי. משפחות האסירים הבאות לבקר את העצורים בכלא עופר, הסמוך למחסום, עברו את הבדיקות במהירות וללא תקלות. קצין המעברים, התחיל להזרים אנשים לבידוק של המת"ק תוך כדי מעבר המשפחות. בדרך כלל היו נותנים לאנשים לחכות שעות, עד שהאוטובוס האחרון של המשפחות הגיע ואנשיו עברו את הבידוק. היום הכול זרם בשקט, בסדר והיו שם אפילו חיוכים.

 

לפני מסלול הבידוק עמדו שני מאבטחים ושוטר כחול מדים. אחד המאבטחים השעין את הרובה על ידיו המשולבות, כשהקנה מכוון ישר לאחור, אל הקהל.  "בבקשה, תחזיק את הנשק בזווית אחרת, יש פה אזרחים וילדים שמפחדים, לא צריך לכוון אליהם את הנשק" - ניסיתי לפנות אל מצפונו. "גם אם אתה חושב שהנשק נצור, יכולה להיפלט ירייה, תאונות קורות" ניסינו לפנות אל ההיגיון של המאבטח, "כרגע אתה מכוון בדיוק לבטן של השוטר שמאחוריך". "אל תתערבו, מה זה העניין שלכן, אני מכיר את הנשק שלי ואני אחזיק אותו איך שאני רוצה" ענה המאבטח ברוגזה. כדי להראות מי כאן הבוס המשיך 'הגבר' ללכת עם הנשק, הלוך וחזור, לצד אחד ולצד השני כשהקנה מוטה כלפי כל מי שעבר שם.

 

נכנסנו לסככת ההמתנה של המת"ק. החייל בכניסה לסככה העביר את האנשים ביעילות, בלי לצעוק. כולם מכירים את הכללים. גילינו שהאנשים שנכנסו ראשונים, לפני שעה וחצי, עדיין מחכים. שום דבר לא זז. "המחשב של הכרטיסים המגנטיים מקולקל", אמר לנו המפקד, "מנסים לתקן אותו דרך הטלפון, יבואו לתקן אותו". כעבור שעה התבשרנו שהטכנאי 'כבר בדרך'. האנשים שבתור הגיעו לשערי המחסום בשעה חמש בבוקר, כדי להירשם ראשונים בתור, כדי לאבד כמה שפחות זמן עבודה. עכשיו כולם עומדים ומחכים לטכנאי 'שכבר מגיע'. אז הגיע גבר צעיר כשעל גבו תרמיל קטן, על זרועו בתו בת השנתיים, ובידו השנייה טלפון נייד שלא מש מאוזניו בשעתיים הקרובות. הוא נראה לחוץ ביותר. אשתו אושפזה אתמול בבית חולים אל-מוקאסד שבמזרח ירושלים, היא חלשה מחוסר דם ועומדת ללדת את בנם בניתוח קיסרי, בעוד כשעתיים.

 

יש לאיש כרטיס מגנטיinfo-icon ואישור בר תוקף, הוא עובד שנים רבות במקום עבודה קבוע, במודיעין. אבל מרוב לחץ ובלבול שכח אתמול את האישור בתיק של אשתו, בין מסמכיה הרפואיים. עליו להגיע במהירות לבית החולים, גם כדי לתרום דם וגם כדי להיות לצד אשתו. מפקד המת"ק מזדרז לבדוק במחשב ומקבל תשובה שלילית - המחשב קובע שלאיש אין אישור כניסה לישראל! האיש מתעקש שיש לו אישור עד ה-22.11. "אין לך אישור" אומר המפקד, "המחשב אומר שאין". בן דודו של האיש מעיד כי שניהם בעלי אישורים ושניהם עובדים באותו מקום, כבר שנים. אך עבור המפקד קיימת רק ישות אחת המחליטה למי יש ולמי אין אישור - המחשב! "אין לך אישור", חזר המפקד על דבריו, ללא כעס, בסבלנות, כמו לילד קטן וקשה הבנה. התקשרנו לאחת מחברותנו והיא התקשרה במהירות למקורותיה וחזרה אלינו עם אותה תשובה: "אין לאיש אישור כניסה לישראל,אמר המחשב של צה"ל , לא כל מה שהאיש אומר מדויק". אנו היינו בטוחות שהאיש לא משקר, לפעמים יודעים דברים כאלה גם בלי להיוועץ במחשב של צה"ל.

 

הילדה בת שנתיים, הייתה מצוננת, כאבו לה האוזניים. ילדה מטופחת, חמודה, זריזה כמו שד. היא הייתה לבושה בבגדים לא כל כך מתאימים, לא כל כך מסורקת, האף שלה נזל כל הזמן, והיא הייתה בפעילות מתמדת, כמו ילדה בת שנתיים. היא לא בכתה ולא נדנדה אבל כל הזמן רצה לכל הכיוונים. היא ניסתה להידחק בין שלבי הקרוסלות, טיפסה על הספסלים, קפצה על שקית 'במבה' שאביה הוציא מהתרמיל במטרה לזכות בדקת מנוחה, ניגבה את הספסלים ואת הרצפה עם הסוודר הלבן שלה, נעלמה בשירותים..

 

האיש, בסבלנות אינסופית, רץ אחריה כל הזמן, לקח אותה בידיים, הושיב אותה על הכתפיים, ניגב לה את האף, הגיש לה אוכל ושתייה תוך שהוא פותח וסוגר את התרמיל שעל גבו, וכל אותו זמן ממשיך לדבר עם המפקדים ולארגן דברים דרך הטלפון.

 

ממקום עבודתו רצו לשלוח את האישור שלו בפקס למת"ק, אבל מספר הפקס של המת"ק חסוי. צריך לשלוח את הפקס למת"ק בית-אל ולקוות שמשם ישלחו אותו לכאן. בו זמנית, בבית החולים, ניסתה גם אשתו להעביר את האישור בפקס. שעתיים לפני הניתוח הקיסרי, כשהיא סובלת מחוסר דם חמור, מיהרה אל משרד בית החולים כי המפקד בקלנדיה אמר שגם מבית החולים אפשר לשלוח את האישור: "תגיד לאשתך שתסדר את זה עם הרופאים. אין בעיה הם יודעים את הפקס שלנו". בו זמנית התקשר האיש אל חבר, בעל מונית ותעודת זהות כחולה, שהזדרז לנסוע לבית החולים, לקחת את האישור הנכסף מהיולדת ולהביאו אל המחסום.

 

השעה הייתה כבר 11:00 בבוקר. כבר שעתיים האיש מוסיף לרוץ ולחלץ את ילדתו הפעלתנית מצרות, מתחנן בפני המפקדים, מבצע אינסוף שיחות טלפון ועדיין שומר על אופטימיות. "המונית בדרך, האישור כבר עוד מעט כאן".

בערך בשעה 12:30 התבשרנו כי המונית עם האישור הגיעה למחסום. האיש, עם הילדה בזרועותיו, רץ החוצה, ואנחנו בעקבותיו. יצאנו לכיוון החנייה ועמדנו מאחורי גדר הרשת המפרידה בין מחסום האנשים למחסום הרכבים. נהג המונית התקדם לעברנו כשהאישור בידו. המאבטח הבחין בו, עצר אותו, ולא נתן לו להתקדם לעבר הגדר, לעברנו. כך עמדנו ארבעתנו מהעבר האחד של הגדר והנהג עם האישור מהעבר השני, במרחק של 10 מטר מאיתנו. המאבטח הזעיק קצין מת"קinfo-icon שבתוקף תפקידו אמור לזהות אישור תקף. הקצין בחן את האישור ואמר "האישור לא בתוקף....." ביקשנו שיתקרבו אלינו, שנוכל לדבר, הם התעלמו. ואז עברנו לצד השני של הגדר דרך מסלול הרכבים לכיוון בו עמדו המאבטח, הקצין והנהג. בדרכנו חלפנו על פני השלט המזהיר כי 'אין מעבר להולכי רגל', המשכנו ללכת. לפתע פרצו כולם בצעקות "תחזרו, מהר, מיד...." אמרנו שנחזור אם הם יתקרבו אלינו, ידברו איתנו. המאבטח היה מרוגז ביותר: "עברתן במקום אסור, את יודעות שמותר לי לירות בכן במצב כזה?"  באותו רגע הגיע קצין המעברים, העיף מבט באישור ואמר שהוא תקף, אך צריך לברר מדוע המחשב לא קיבל אותו. הוא לקח את האישור וחזר למת"ק כשהוא אומר לאיש שעליו לחזור מהר למת"ק ולקבל שם את האישור. חזרנו בריצה לקרוסלות שבסככה החיצונית. עשרות אנשים המתינו, אך המנורות בראש הקרוסלות הבהבו כולן באדום, 'אין מעבר'. הקרוסלות הרי נועדו להיות נעולות כשתור של אנשים עומד ומצפה לחיילת היושבת בבונקר שתפתח אותן. החיילת, כמנהג החיילות שיושבות שם, לא רואה אותך, מדברת בטלפון. ברוב ייאוש נעמדנו לפני הזכוכית המשוריינת, נופפנו כדי שהחיילת תשים לב אלינו.. לא, היא לא תפתח את השער. הודענו לה דרך האינטרקום שהקצין מחכה לאיש במת"ק בדחיפות. כעבור מספר דקות היא פתחה לשנייה את מתג ההפעלה של הקרוסלה והאיש נכנס כשבתו בזרועותיו. הקרוסלה ננעלה ואנחנו נשארנו בחוץ... (קלנדיה 5.11)

 

קפקא בסנסנה?    

אנו שומעות חייל נוזף בפועל ומאיים שבפעם הבאה שיגיע למחסום לא יעבור. הפועל מסביר לנו שיש בעיה עם טביעת האצבעות שלו. במחסום אומרים לו לתקן את טביעת האצבעות במת"ק כי תוקפן פג! במחשב נאמר שהוא "מנוע ביומטרי" ובמת"ק לא מבינים מדוע הוא מגיע. מפקד המחסום מסרב להתקשר למת"ק לברר מדוע הפועל רשום כמנוע ביומטרי. גם נציג המת"ק במחסום אינו עוזר. ובכלל למה אי אפשר לחדש טביעת אצבעות אם אמנם "פג תוקפן". (חברון והר חברון 8.11)

 

והרי לכם זוטות מחיי היום יום של הפלסטינים החיים תחת כיבוש.