כתר
, סגר, בידול, עוצר, הפסקת חיים, הכניסה אסורה, היציאה אסורה, מנועים ושאר ירקות. הכול היה בשפע בחודש מאי. הרבה מילים המתארות אותו מצב – אצל הפלסטינים החיים עמדו מלכת. אצלנו – חגיגות ופסטיבלים.
טרטורים
בוקר, הרבה אנשים המגיעים בגלים. אין כניסה לשכם לתושבי ג'נין, טולכרם והכפרים בנפת טולכרם. אין יציאה משכם לבני 15-30. הנהגים מדברים על החמרה ותקופה קשה שמחכים שתתחלף. "מתי החגים שלכם נגמרים?" הם שואלים.(בית איבא 1.5)
ליד מחסום בית המרקחת נצפתה אישה כורעת על המדרכה ואישה צעירה - הבת שלה - עומדת על ידה. האישה בקושי נושמת ורועדת כולה. החיילים במחסום לא שמים לב אליה ואין נפש חיה במתחם המחסום חוץ משתי הנשים הללו. רק כאשר התקרבנו ניגשו שלושה חיילים ואחד מהם אומר לאישה "אני דוקטור" – ובא לבדוק מה קורה לה. אנו מבקשות שיזמינו אמבולנס כמה שיותר מהר , ל' שהיא אחות במקצועה , בודקת את האישה ורואה שיש בעיה של ורידים ברגליים ודופק מהיר. בינתיים נאספים מסביב עוד ועוד אנשים. האישה נכנסת להתקף קשה של רעידות ואנחות . לוקח לאמבולנס דקות ארוכות להגיע – כי איך יכולים להגיע בדרך המהירה לשם – כשכל הדרכים חסומות ? בינתיים מתגברת ההתקהלות ומגיעים צלמי עיתונות וצלם חובב עם כיפה שחורה. – החיילים נותנים לו לצלם למרות שהוא לא עיתונאי, ואוסרים זאת על הצלמים האחרים.
התברר שהאישה (בת 60) העזה לצעוק על החייל ולדבריהם נגעה בנשק שלו(?) – לכן הוא עיכב אותה. אחרי עשרים רגע מגיע האמבולנס ומגיע גם בנה של האישה . אנשי האמבולנס מעלים את האישה אל האמבולנס – הבן רוצה להתקרב אל האמבולנס – והחיילים לא נותנים לו, דוחפים אותו אל הקיר נותנים לו סטירה , חמישה חיילים על אדם אחד. החיילים דוחפים אותו לסמטה צדדית וראינו ששם ממשיכים להרביץ לו . בינתיים מגיעה תגבורת של חיילים ועוד פלסטינים – והחיילים שומרים על הצלמים שלא יצלמו – למתנחל נותנים לצלם. החיילים דוחפים את הפלסטינים וצועקים עליהם – "חיות , חיות"! המפקד סרן ר' מגיע , והחיילים אומרים לו : הכול בגללן – ומתכוונים אלינו – החיילים ניגשים אל האמבולנס ומבקשים מהפראמדיקים הפלסטינים להרים את הצעיר המעולף ולהכניס אותו אל האמבולנס. הצעיר מוכנס לאמבולנס אבל האמבולנס לא נוסע מיד –כי מחכים שהצעיר יתאושש על מנת לעצרו באשמת תקיפת חיילים. החיילים זנחו את המחסום, ולא נותנים לפלסטינים לעבור. המעבר לישראלים בלבד. המפקד, סרן ר' בתחילה לא רוצה לשמוע את ההסברים שלנו. הוא מאמין לחיילים , הם תמיד דוברי אמת – הוא אומר שטענת הבן שקיבל מכות מהחיילים אינה אלא "תירוץ בשבילו כדי להגיע לבית חולים ישראלי – זאת הסיבה שאני לא משחרר את האמבולנס". רק אחרי שאנחנו מציינות שהאמבולנס הזה מגיע לבית חולים עליה בחברון ויש סכנת חיים בכל עיכוב נוסף, הוא ניגש לנהגי האמבולנס, וכשהם אומרים לו שהם נוסעים לעליה – הוא נתן לאמבולנס לצאת. (חברון 9.5)
חוסר ההתחשבות והזלזול באנשים מרגיזים לפעמים יותר מן החוקים והתקנות חסרי ההגיון! - אם וסב של תינוק שהיה לו תור לבדיקה במחלקת לב בביה"ח הדסה סורבו בטענה שהפקס שנשלח מבית החולים מזויף, אבל איש לא נסה לבדוק אם יש להם באמת תור לבדיקה והם נשלחו החוצה מן המת"ק. לסב היה כרטיס הביקור של הרופא המטפל ובטלפון אחד בררנו שאומנם הם רשומים לבדיקה למחרת היום (מה שיכול היה לעשות הפקיד במת"ק). אחרי נסיונות הצלחנו להשיג הבטחה בטלפון שהעניין יטופל. למרות שלכאורה לא היה זה עניין מסובך הם חיכו ליד החלון למעלה משעה ואחר כך, כשנסגר המת"ק נתבקשו לעמוד ליד הש"ג עוד כמעט שעתיים בקור. רק אחרי כשלוש שעות, אחרי שבע בערב הם קבלו את האישור להגיע להדסה לבדיקה. (עציון 16.5)
"כשהגענו, נתקלנו באדם לבוש חליפה ועניבה שיצא ממונית עם תג של בית חולים בחברון. ראינו אותו בויכוח ערני עם שוטר משמר הגבול. הוא הציג עצמו כמנהל בית החולים בחברון והוא בדרכו מרמאללה לחברון עם יולדת ורופא מיילד כדי ליילד את האישה שכבר היתה בשלבי הצירים הראשוניים. בקשתם לעבור לחברון דרך מחסום הקונטיינר שהיא הדרך הקצרה יותר לחברון. (כפי שהוא נוהג לעשות כל יום ללא כל מניעה ). החייל דרש ממנו לחזור למחסום אחר, המאריך את זמן ההגעה לבית החולים. ניסינו לשכנע את החייל לוותר ולהעביר את היולדת ומלוויה במהירות מרבית, אך הוא בשלו: "תקנות הן תקנות" ואם הרופא כל כך ממהר שיפסיק להתווכח וייסע בדרך הארוכה. טענו לפניו שהפעם רצוי שההיגיון ינצח ינצח את התקנות, אך החייל נותר בשלו. צלצלנו למתאמת הבריאות במינהל האזרחי שהכירה את הרופא. היא דברה אתו ואמרה לו שתסדיר את המעבר. ראינו שהחייל אכן עסוק בשיחת טלפון אך למרות זאת לא שינה את החלטתו. בלית ברירה הרופא ויתר ופנה לאחור לנסוע בדרך הארוכה. (אבו דיס 16.5)
מעוכב בן 46, בעל חנות לספרים ומכשירי כתיבה בשכם, אב לעשרה ילדים. חלק מעבודתו היא חלוקת הזמנות לבעלי חנויות קטנות בכפרים שבסביבה. בבוקר יצא משכם לסיבוב פיזור, סיים את הפיזור ובטרנזיט הריק חזר לשכם, כל זאת ממחסום עווארתה, שלשם היה לו אישור. לאיש יש כרטיס מגנטי ואישור מעבר לישראל כסוחר. כאשר הגיע לעווארתה בישרו לו כי תוקף האישור פג – האישור צמוד לרשיון הרכב, ומאחר ורשיון הרכב פג, פג גם האישור. מאחר וכך, אמרו לו החיילים, ייאלץ לחזור דרך חווארה. כאשר עלה על כביש עווארתה לחזור לחוארה, כביש המיועד לישראלים בלבד, נעצר על ידי חיילים. בשעה 17.10 עזבנו, כאשר האיש עדיין במכלאה. ... הוא היה במחסום עד 19.30. אשתו הגיעה לראותו במחסום וביחד הלכו לביקור הורים בכפר וחזרו למחסום ב20.30. המפקד שטען כי כל העניין לא באחריותו – צעק על האיש שעכשיו הוא כבר " ישב אצלו." הוא הורה לאשתו שנילוותה לבילוי הלילי- "להסתלק". היא סירבה ואמרה כי תלך רק עם בעלה. רק בשעה 22.00 [!] שיחרר המפקד את הזוג, החזיר את התעודות והוסיף את הטפת המוסר "שלא תיסע יותר בכביש הזה"." ( חווארה 16.5)
התושבים מדווחים על בעיות להכניס מזון לכפר נועמן בפאתי ירושלים. איש אחד ביקש להכניס שק קמח, אמרו לו לא, כי אי אפשר לראות מה יש בפנים. הוא נאלץ לחזור לבית סחור ולחלק את הקמח לשקיות קטנות, אז נתנו לו לעבור.. לפעמים גם אוסרים על הכנסת ארגזי ירקות ועופות – שהרי אסור להכניס לישראל סחורה מהשטחים מלבד במעברים המיועדים לכך. כיצד ישיגו תושבי נועמן אוכל? לירושלים אסור להם להיכנס, מהגדה אסור להם להביא ... מה לכל זה ולבטחון? (מאי 2006)
עוד ועוד כבישים חסומים
בקצב הולך וגובר נחסמות דרכי המעבר האלטרנטיביות לרמאללה ודרומה. כבישי הבקעה נחסמו, כביש 446 מקלקיליה וטולכרם לרמאללה נחסם לימים רבים. המעבר משכם דרך העיירה בית ליד הנמצאת מעט מזרחה מטולכרם נחסם על ידי ממכשול עפר וסלעים והרס כביש חדש שנבנה בכספי סיוע אמריקאיים. המעבר מנפות טולכרם וג'נין דרומה נחסם כמעט לחלוטין באחד מהמחסומים הבאים:
- מחסום ליד הכפר א-ראס
- מחסום ליד הכפר ענבתא
- מחסום ג'וברה (שער אפרים)
- מחסום בית איבא
- מחסום ליד בסיס צבאי שבי שומרון (ליד סבסטיה)
- מחסום ליד הכפר ג'ית
- מחסום בצומת עין אל בידאן
- מחסום בצומת עסירה א-שמאליה
- מחסומי בקעת הירדן
- מחסום חווארה
- מחסום בית פוריכ
- מחסום בצומת כביש 60 מצפון לעיירה חווארה
- מחסום דיר בלוט
- מחסום צומת זעתרה (תפוח)
- מכשול עפר ואבנים על כביש הכניסה לכפר דיק
- מחסום ליד הכפר זאוויה.