מחסוםWatch מתריע – נובמבר 2006 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – נובמבר 2006

חמישי, 30 נובמבר, 2006

הגדה המערבית משולה לפאזל שקטעים ממנו נעקרו. בחללים הלבנים שנותרו חיים בני אדם שנותקו מסביבתם – ממשפחתם, ממוסדות חינוך, מפרנסה, משרותים רפואיים, מקרקעות ולעיתים אפילו מביתם. מלחמת ההשרדות של הפלסטינים, בשטחיהם הם, היא חסרת סיכוי. כל שינוי, ולו השולי ביותר בחייהם מתנגש באחד מן הכללים או הצווים שהבירוקרטיה של הכיבוש מייצרת ומפתחת. נישואים, שינוי כתובת, התבגרות (מגיל 15 ל-16), מחלה, אירוח, לימודים ואפילו קבורה. כל אחד מאלה משנה את ההגדרה האחת והיחידה שעל פיה הוא יכול לעבור ממקום למקום.

  • אתה משקר, היא לא אשתך, כתוב שאתה רווק
  • אתה לא יכול לעבור, אתה כבר בן 16
  • אתה לא יכול לעבור, אתה לא ברשימה

כבר כמה שבועות רק תושבי נועמן מורשים לעבור את המחסום. שתי נשים שנישאו לאחרונה לתושבי הכפר והן בעלות תעודות זהות כחולות,לא הורשו לעבור כי בתעודת הזהות שלהן לא נרשם "גרות בנועמן". וקשה להירשם כתושב נועמן שכן רשמית המקום אינו קיים. התנועה מנועמן ואליה מתנהלת על פי רשימה שמית – אך מי שהכין אותה טרם הספיק להגיע עד לבתים האחרונים בכפר ולכן עוכבו ביום חמישי שעבר למשך שעתיים כעשרה תושבים שלא היו ברשימה.(נועמן, 5.11 )

בשעה 5.00 הגענו לזנבו של טור מכונית ארוך בדרך המובילה לביר-נבאלה כשתחילת התור היה כה רחוק שלא ניתן היה לראותו. ספרנו 72 מכוניות שהמתינו לתורן להיבדק. עמדנו בזנבו של התור והתקדמנו אתו. אחרי 40 דקות הגענו למחסום. מפקד המחסום הסביר שהלחץ נוצר מפני שהפלסטינים הסירו חסימה שהקים הצבא, בדרך המובילה ממחנה הפליטים קלנדיה אל ביר נבאלה. אנשים רבים נסעו בדרך זו אל ביר נבאלה. בדיקת התעודות נועדה בעיקרה לאתר את מי שאינם תושבי ביר-נבאלה ולשלחם חזרה. במוקד ההומניטארי לא שמעו על הוראה כזו וגם שני קצינים במקום לא הכירו אותה. מסתבר שהמדובר ב"כתרinfo-icon" סביב מובלעת ביר נבאלה. לא זו בלבד שנמנעת תנועה חופשית מתושבי המקום הנאלצים להמתין זמן רב אחרי שעות העבודה על מנת להגיע לביתם. אלו שבתעודתם רשומה כתובת אחרת, מנועים בכלל מלהגיע הביתה, שהרי אין אפשרות לבצע שינוי כתובת בתעודת הזהות מזה זמן רב.
בחור צעיר תושב חברון שביקש מטעמיו הוא להגיע לביר נבאלה ישב בצד המחסום למעלה משעה בקור עז כשהוא לבוש בגדים קלים, בתקווה שיסירו את רוע הגזירה, או שנעזור לו אנו, לבסוף התייאש וסב לאחור.
בשעה 6.15 טלפנו לדובר המינהל האזרחי וביקשנו את עזרתו. גם הוא התפלא על הנוהל במקום, שאל למקור הפקודה והבטיח לבדוק ולפתור את הבעיה.
בשעה 6.30, לא הגיעו עוד רכבים מכוון הכפר קלנדיה, התור התקצר לכדי 32 מכוניות, החיילים לא קיבלו פקודות שונות והנוהל נשאר בעינו.
 (ביר נבאלה, קלנדיה, 26.11)

מחסום בית פוריכ: איש אינו רשאי להכנס או לצאת מהכפרים בית פוריכ ובית דג'ן, פרט לתושבי הכפרים עצמם. גם שלושת הכפרים שבסביבה - סאלם, עזמוט, דיר אל חטב – הם בבחינת מנועי מעבר לבית-פוריכ ובית-דג'ן. (שכם וסביבותיה, 2.11)

תושב בית פוריכ שהתחתן לפני חודשיים עם צעירה מסיניריה, מבקש להגיע עם אשתו וחמותו לבית-פוריכ לביקור משפחתו. אין לו אפשרות להוציא תעודת נישואין, בגלל השביתה במשרד הפנים הפלסטיני, ולאשתו אין אפשרות להחליף כתובת מגורים וסטטוס אישי בתעודת הזהות.

הגבר מציע להשאיר במחסום את תעודת הזהות שלו עד לסוף הביקור (בעוד שעה). אחרי דיונים בין החיילים נמצאת ההוכחה להיותם נשואים: הטבעת שעל אצבעה של האשה הצעירה, והם מורשים לעבור לבית-פוריכ. (שכם וסביבותיה, 2.11)

בסככה נמצא מעוכב שגר בבית פוריכ, אבל הכתובת שבספח תעודת הזהות שלו מחוקה והחיילים לא מאפשרים לו לעבור, אלא "ללכת לכל מקום אחר שירצה". אמרו שלא יכולים לבדוק את כתובתו במחשב (המקולקל), ובשום פנים לא מוכנים להתקשר אל החטיבה כדי ששם יבדקו זאת. הניסיונות שלנו לשכנע אותם נתקלו ביחס עוין וגס. הדבר נמשך ונמשך. כעבור זמן מה הגיע למקום מפקדם. אחרי שהסברנו לו את הבעיה , נתן להם מיד הנחייה לטלפן לחטיבה ולברר את הכתובת של המעוכב. בעקבות הבדיקה שארכה 5 דקות הצעיר שוחרר לדרכו. (שכם וסביבתה, 1.11)

אזרחית ישראלית המתגוררת עם בעלה בטורה לא מורשית לעבור במחסום כדי לחסן את בנה התינוק באום אל פחם. נשלחת למחסום מרוחק המאפשר מעבר ישראלים. (צפון הגדה, 7.11)

המעבר לפלסטינים בכל המחסומים הסוגרים על בקעת הירדן מותר רק למי שבתעודת הזהות שלו רשום כי הוא תושב הבקעה, או שהוא מחזיק באישור תעסוקה בבקעה (כלומר עובד בהתנחלויות) או בעל אישור סוחר. אישורים אלה מוגבלים עד לשעה 19:00.
- פלסטינים המבקשים לנסוע ליריחו, כולל משאיות עם סחורה, והם אינם תושבי הבקעה, אינם מורשים לנסוע בדרך הקצרה היורדת מכיוון מערב דרך צומת מעלה אפרים וממשיכה על כביש 90 . עליהם לנסוע בכביש אלון דרומה (כביש 458) עד לצומת רימונים, לעבור דרך מחסום בצומת זו ומחסום אחד נוסף לפחות במבואות יריחו. המעבר מיריחו אל תוך הבקעה (נסיעה בכביש 90) מותרת רק לתושבי יריחו ותושבי הבקעה. כל דרכי העפר היורדות מגב ההר לעבר הבקעה חסומות בשערי ברזל או במכשולי עפר וסלעים. רועים המגיעים עם עדריהם מהכפר עקרבה למשל, הנמצא ק"מ ספורים מהבקעה במעלה ההר, נחשבים ע"י הצבא כשב"חים. 
מעברים נוספים שנחסמים בפני תושבי הבקעה הם שטחי אש מרובים הנמצאים בעיקר באזור המגורים של הבדואים. 
(בקעת הירדן, 29.11)

איש מברדלה שמבקש להגיע לג'נין, כי בנו מאושפז שם בבית חולים. בתעודת הזהות שלו כתוב שמקום מגוריו יריחו ומתחת לה ברדלה. החיילים לא מאפשרים לו לעבור, כי צריך להיות כתוב להפך קודם ברדלה ורק אחר כך יריחו. הוא אומר שיש חיילים שמאפשרים לו לעבור ויש שלא. (בקעת הירדן, 13.11)

לתשומת לב המוקד "ההומניטרי"

מאזן מדהריה הוא בן שלוש, יש לו סרטן בשתי עיניו וכל משפחתו מנועת שב"כ ומשטרה. אחת מעיניו של מאזן כבר נעקרה ובשניה התפשט הסרטן, נדרש טיפול מידי ולא היה מי שיכול לקחת אותו לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה – בית חולים פלסטיני על הר הזיתים. אחרי התערבות מחסוםwatch וחברי כנסת אישר ראש השב"כ לסבתא, שגם היא מנועת שב"כ, ללוות את מאזן לטיפול. ביה"ח אוגוסטה ויקטוריה הפנה את הילד להדסה עין כרם ושם ביקשו לאשפזו למשך שבוע נוסף. בינתיים פקע תוקף האישור של הסבתא. שוב נאלצנו להתערב והאישור, שהונפק במת"ק חברון, הוארך לארבעה ימים בלבד ונשלח בפקס לירושלים, יען כי אף בן משפחה שכולם מנועי שב"כ לא יכול להביא את האישור לירושלים.

עם תום הטיפול, כאשר ניסו השניים לחזור הביתה בתחבורה ציבורית פלסטינית, סרבו הנהגים להעלותם למכונית כי בידי הסבתא היה רק צילום של אישור המעבר. (נהגים פלסטינים אחראים להעלות למכוניתם רק אנשים בעלי אישורים מתאימים). שוב נדרשה התערבות שלנו – והשניים הגיעו הביתה. אבי הילד תאר בפנינו את פגישתו עם חוקר השב"כ שאליו הגיע בעקבות בקשתו לאישור כניסה לירושלים עם הילד החולה. הוא נשלח אל "קפטן ג'ורג'" ובעוד המחלה האנושה מונחת ביניהם אמר ה"קפטן" "אני יכול לסדר לך כל אישור שאתה רוצה – אנחנו נעזור לך אם אתה תעזור לנו". אחרי סרוב לקבל את ההצעה הפכה המשפחה כולה למנועת שב"כ.