מחסוםWatch מתריע – מרץ 2006 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – מרץ 2006

שישי, 31 מרץ, 2006

לא ניתן להם למות ברעב אבל נעשה להם דיאטה

(דב וייסגלס בישיבת הממשלה לקול צחוקם של כל הנוכחים)

בימי חג החירות נתונה דאגתו העיקרית של כל ישראלי ממוצע לשאלה המכרעת: היכן נבלה מחר? מדי פעם הוא זורק מבט בידיעות העוסקות בהרכבת הקואליציה החדשה. לא נשאר לו כמובן זמן וכוח לתת את דעתו לזוועה המתחוללת במרחק קטן ממנו, בשטחים הכבושים. ספק אם גם מסכי הטלוויזיה העמוסים בתמונות של שקי הקמח והאורז המועברים דרך מחסומים שנפתחו במיוחד לצורך זה בגבול עם עזה עוצרים אותו ולו לרגע קל. איש גם לא טורח להבהיר לו מדוע מעבירים מזון לעזה. כיצד ייתכן שמתחת לאפנו מתרחש אסון הומניטרי של ממש: מיליון וחצי אנשים הכלואים בלי אמצעי קיום כלשהם הגיעו לסף רעב. ואם יעלה בדעתו לשאול אם לא ידינו הייתה במעל, ימצא מייד תשובה מוחצת. אנחנו התנתקנו מעזה ומדוע שיטילו עלינו את האחריות? לא התנתקנו עדיין משטחי הגדה המערבית אבל גם שם מתקרב המצב במהירות למשבר חמור כמו בעזה. האם זו הדיאטה שהצחיקה את הממשלה? האם נוכל לשוב ולטעון שהמצב בגדה המערבית אינו באחריותנו?

מה באמת קורה בשטחי הגדה המערבית?

  • התנועה בכבישי הגדה הפכה לסיוט שמחמיר בהתמדה. היום כבר יש הפרדה מוחלטת בין הדרכים שיהודים מורשים לנוע בהן לדרכים המשרתות את הפלסטינים, ברובן דרכים לא סלולות שהתנועה בהן קשה ולעתים גם מסוכנת.
  • "הם" שחיים תחת כיבוש אכזרי, שאותם מחסלים ללא משפט, שאת אדמותיהם גוזלים בחסות בתי המשפט, שאת בתיהם הורסים, שבפרנסתם פוגעים, שאת זכויות האדם הבסיסיות שלהם אנו שמים ללעג ולקלס "מגלים" עכשיו כי מעט חופש התנועה שעוד היה להם הולך ונעלם. הבנטוסטנים כבר כאן – ומה שעוד לא קרה יקרה בעתיד הקרוב ביותר.
  • בניגוד לפרסומים על צמצום מספר המחסומים בעומק שטחי הגדה הרחק מהקו הירוק, מספרם גדל בהתמדה. מאות מחסומים קבועים, מחסומי פתע וחסימת דרכי גישה ליישובים, שאין בינם ובין הכניסה לישראל ולא כלום, מונעים מעבר מכפר אחד בגדה לכפר אחר ומהכפרים לעיר המחוז הקרובה.
  • כל אחת מהערים הראשיות בגדה מוקפת מכל עבריה במחסומים. רק מעטים עוד מנסים לנוע בדרכים עוקפות ועקלקלות מעיר מחוז אחת לשנייה, אך גם הם ברי מזל אם הם מצליחים להגיע למחוז חפצם. רק יחידי סגולה מצליחים לקבל אישורי מעבר ולא ברור מדוע זכו לזכות יתר.

המחסומים מונעים מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית טיפול רפואי, השכלה, חיי חברה ומשפחה. הם הורסים את הכלכלה וכל אפשרות לקיים מערכת פוליטית דמוקרטית ראויה. דיאטה כהלכה!

"מומחים" טוענים שהמחסומים והגבלות התנועה הקשות מעניקים ביטחון לעם ישראל. האומנם? האם מניעת טיפול רפואי, מניעת השכלה, הריסת חיי חברה ומשפחה, הריסת הכלכלה וכל שריד של חיים סבירים, האם כל אלה אכן מעניקים לנו ביטחון?
נדמה שלכל אדם בר דעת ברור שבמקום שאין בו חופש תנועה, החיים אינם אפשריים. וכשאין חיים גם אין ביטחון.

הטבעת מתהדקת

בחודשים האחרונים, מאז עליית החמאס לשלטון, הידלדלה מאוד התנועה בכבישי הגדה. פלסטינים שאינם חייבים לנוע בדרכים נמנעים מכך. הם מעדיפים להישאר בבית. למרות זאת אנו מוצפות מדי יום בעשרות פניות טלפוניות של פלסטינים. גם המעטים שעוד נעים בכבישי הגדה מעוכביםinfo-icon בכל פינה אפשרית בגדה המערבית:

  • מחסומים לא נפתחים בזמן ונסגרים על פי שרירות לב של מפקדי האזור.
  • רישיונות רכב, תעודות זהות ומפתחות של מכוניות נלקחים ע"י חיילים ואנשים מעוכבים שעות ל"חינוך מחדש" משום שלא קלטו בזמן נהלים חדשים שמומצאים חדשות לבקרים.
  • חופש הפולחן, גאוותה של מדינת ישראל, נכנס גם הוא למסגרת של "נומורוס קלאוזוס". מספר מוגבל של רישיונות ניתנו לנוצרים שביקשו להתפלל בכנסיית הקבר בחג הפסחא, ועל כניסת מוסלמים מהשטחים שמבקשים להתפלל במסגד אל אקצה – אין בכלל מה לדבר!

המינהל האזרחי הוקם כדי לדאוג למרקם החיים התקין של הפלסטינים הכבושים. לאחרונה, הקשר עמו הוא כמעט בלתי אפשרי. במקום לקיים מערכת הדואגת ולו במעט למרקם החיים התקין של הפלסטינים, הפך המנהל האזרחי לעוד מחסום בלתי עביר לרובם.

ולאן כל זה מוביל?

האם ההתנהלות הישראלית בשטחים היא מאולתרת או שעומדת מאחוריה תכנית אכזרית שמטרתה לחנוק ולסכל כל אפשרות לחיים?

תושבי הגדה המערבית מוחזקים כבר שבועות ארוכים בכתר (מניעת מעבר פלסטינים בין מקום יישוב אחד למשנהו בתוך שטחי הגדה). מהעדויות שאנו אוספות עולה הרושם שמטרת ההכבדה היא לדכא את הפלסטינים ככל האפשר כדי שייאלצו לקבל כל פתרון מדיני חד צדדי שיוצע להם על ידי ישראל. האומנם זו הדרך להשגת שלום באזורנו?

האכזריות המופגנת כלפי הפלסטינים סופה שתמיט הרס וחורבן על שני העמים, כדברי המשורר נתן אלתרמן : "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

היטיבה לתאר את המציאות המייאשת הבלתי האפשרית שנוצרה בגדה, ס', אם לילד בן 6 שגרה במובלעת של ביר נבאללה:

"אין מילים בפי לתאר את המצב שאנו נאלצים להתמודד אתו החל מהלילה האחרון. א-ראם, ביר נבאללה, אל דחייה ושכונות סמוכות לירושלים, שבאחת מהן אני גרה, חסומות לחלוטין. למעשה נסגרו כל השערים בחומת ההפרדה. ראינו כיצד זה מתקרב ובא, ולמרות זאת המציאות בלתי נתפסת. איך ייתכן שהם, הישראלים, באמת עשו את זה, ועוד באמצע שנת הלימודים. עכשיו אין לנו ברירה. כדי לעבור את החומה עלינו לנסוע את כל הדרך לרמאללה, 30 ק"מ בהרים, ולעמוד זמן ממושך בתור במחסום קלנדיה. הבוקר היה עלי לשלוח לבית הספר את ראני, בני בן ה-6, במונית שחיכתה לו בצד השני של המחסום. ראני היה צריך לחצות לבדו, בגשם, את המחסום. זו הייתה חוויה מזעזעת לילד. הוא נופף אלי לשלום והרגיש כל כך לא מוגן כשהלך במחסום וכל החיילים סביבו.לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. נדמה לי שהחיילים היו נבוכים לא פחות ממני... לא ברור לנו איך להמשיך את חיינו כמשפחה. אולי אפשר למצוא פתרונות, אך החיים אין פירושם רק מציאת פתרונות מעשיים. קשה להשתחרר מתחושת האובדן שמעוררים הזיכרונות מהבית ומהמשפחה המאוחדת שהיינו עד כה, מהקשר ההדוק שהיה לנו עם ידידים בני לאומים שונים. עכשיו אני מבינה באמת את המשמעות של להיות פליטה."