מחסוםWatch מתריע – פברואר 2006 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – פברואר 2006

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שלישי, 28 פברואר, 2006

במהלך החודש הוצבו ברחבי הגדה שלטים דומים לשלט שמוצב במחסום א-זעים על כביש ים המלח-מעלה אדומים-ירושלים:

                                "ישראלי" – תושב ישראל, מי שמקום מגוריו באזור והוא אזרח ישראל
                                        או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950 כפי תוקפו
                                        בישראל, וכן מי שאינו תושב האזור ובידו אשרת כניסה בתוקף לישראל.

בסתיו 1743 נכנס נער בן 14 לעיר ברלין בשער רוזנטל. היה זה השער היחיד בחומת העיר שבו הותרה כניסה ליהודים (ולבקר). (רקויאם גרמני, עמוס אילון הוצאת דביר 2004. עמוד 7)

מסעות יסורים לפלסטינים בעלי רשיונות כניסה לישראל

"כל ההמחסומים מדרום הגדה לישראל חסומים ונותר אך ורק המעבר במחסום בית לחם כמה תמים נשמע "מעבר רחל" ו"ברוכים הבאים לישראל" - הכל מילים רכות. (בית לחם, 5.2)

אנשים מדווחים על תהליך מעבר של שעות. יש המגיעים ב- 4 לפנות בוקר למחסום בכדי "לתפוס" מקום בתור. יש מקרים שהכניסה לישראל מתבצעת רק אחרי 7, או אפילו 7.30 בבוקר. חלק מן העובדים מפסידים יום עבודה ואת השכר עבורו, וחוזרים כלעומת שבאו. (בית לחם, 5.2 ,6.2, 12.2, 21.2, 26.2)

כיצד מעבירים רכב משכם לחברון?

בעל הרכב הוא מחברון ובא לפני חמישה ימים לקנות רכב בשכם. לדבריו יצא דרך מחסום בית פוריק ונסע על כביש 548 (כביש "לזכאים לעלות לישראל ע"פ חוק השבות" תש"י 1950) עד שנתפס לפני חמש שעות על ידי ג'יפ צה"ל והוחזר למחסום. לאחר שגילינו התעניינות החזיר לו החייל את תעודה הזהות והורה לו להסתובב ולנסוע לבית פוריכ. כל ההסברים שאין לו איש בבית פוריכ והוא מבקש לחזור לשכם כדי לצאת ממנה באחד המחסומים לא עלו יפה. לאחר שהתקשרנו עם המוקד של הצבא אמר מפקד המחסום שהוא "יבדוק שוב" ואפשר לנהג לחזור לשכם בתקווה שבחווארה יתנו לו לצאת לכוון דרום, תקווה שהתבדתה. בחווארה חיכה עוד כשעתיים ולא נתנו לו לצאת. על-כן פנה מזרחה-צפונה בכביש 57 לעין אל בדהאן ומשם מערבה דרך טלוזה, עסירה א-שמאליה וסבסטיה לענבתא, 7 ק"מ מזרחה מטול כרם. שם לא נתנו לו להמשיך. לא ברור איך הגיע בכל זאת לטול-כרם ומשם דרומה למחסום ג'וברה. שם גם לא נתנו לו לצאת. בשעה 21:00 התקשר וביקש שנדבר עם מפקד מחסום ג'וברה, ששאל האם אנו עוזרות הרבה לערבים ואיך אנו לא מתביישת וטרק את הטלפון. הנהג שלנו הסביר לו איך לצאת מג'וברה דרך הכביש התחתי (כביש לפלסטינים העובר מתחת לכביש 5615 ) ואיך להגיע לצומת תפוח – 13 ק"מ דרומה משכם ממנה יצא שמונה וחצי שעות קודם. לאחר השעה 21:35 נותק עמו הקשר ואין לנו מושג האם הגיע בשלום לחברון ומתי." (בית פוריכ, 19.2)

המחסום מתאפיין במיעוט העוברים דרכו. תופעה זו נצפית כבר מספר חודשים. לא ברור לנו לאן נעלמו האנשים שהיו עוברים בריחן ועבור מי בנו את מבנה ''הטרמינל'' הגדול והיקר. (ריחן, 1,2,6,7,14.2)

שני ערבים ישראלים רצו ללכת לניחום אבלים בכפר טורה הנמצא ממש מעבר לשער. ממחסום ריחן שלחו אותם למחסום שקד. ממחסום שקד שלחו אותם למחסום ג'למה. הם ויתרו על הביקור. (שער שקד, 11.2)

 

סיגריות מזיקות לבריאות ולמעבר במחסומים

בינם לבין עצמם החיילים היו מלאי עליצות, וצחוקים וצחקוקים וצעקות נשמעו מכל עבר, בשעה שהפלסטינים עמדו והמתינו כנועים וצייתנים. חייל אחד התפנה למלא את הטפסים. הוא עבד בצורה מאוד יסודית ואגב כך מצא זמן לשוחח עם חבריו,להקנות ערכי חוק וסדר למעוכבים "תזרוק את הסיגריה! אמרתי לך לעשן? אמרתי לך?", למעוכב שהרהיב עוז להדליק סיגריה." (אבו-דיס, 2.2)

בתור בדיקת החפצים של הגברים גבר אחד מגיע עם סיגריה בפה. החייל שמבצע את הבדיקות צועק עליו "מה זה?", ומעניש אותו בעיכוב לפני שהוא מאפשר לו להמשיך. (חווארה, 6.2)

אחד מנוסעי אוטובוס מעוכב בגסות רבה ומובל למכלאה. מסתבר שהכל "בגלל סיגריה קטנה". הבחור הופיע ברשימה של "התוכנית השניה" (תוכנת המחשב הצהל"ית הנקראת "להקת זאבים") ומבררים. אחר-כך התברר כי האיש הלך לעשן מאחורי הנקודה ההומניטרית (הוירטואלית כידוע) ששם מניחים החיילים את חפציהם – "ומי ערב שהוא לא מניח פצצה שם". קצת לא סביר כי לאיש לא היתה שום חבילה ביד, הוא לבש ג'ינס צמוד וחולצה – אבל....הוא עישן וסרב להכנע לאיסור התמוה. (חווארה, 11.2)

ישבו לארץ הרועים רגע קט לנוח...
אל המעיין רוצו עדרים.

(שיר עם)

"16:00 שני רועים צעירים כפותי ידיים ומכוסיי עיניים מובלים מאי שם באגרסיביות למתחם המבוקשים. כל החיילים מתייחסים אליהם כאל פצצה מתקתקת: משתיקים אותם בצעקות ואוסרים עליהם לדבר בינם לבין עצמם. איש המת"ק מסביר ש"זה עניין בטחוני". אפילו חיילי ההנדסה שנמצאים במקום במקרה מסבירים בידענות שזה "עניין של השב"כ" על בגדי המעוכבים אבק רב וסימני שפשוף. לפני שהובאו למחסום הם הוחזקו ונכפתו (בידי מי?!) בהתנחלות הר ברכה במשך חמש וחצי שעות. האזיקונים מהודקים כל כך שכפות ידיהם מכחילות, והבחור הצעיר מבין השניים מתפתל מכאבים. גם הפלנליות שעל עיניהם נראות לוחצות. נדרשים שלושה טלפונים למת"ק כדי שמפקד המחסום יורה לשחרר מעט את לחץ האזיקונים מידיהם הסגולות. כל העת אחד משני חיילי ההנדסה "האורחים" מתנדב לבוא ולנהום לעברם "אוסקוט" . ב – 17:30 הם משוחררים לבתיהם. עניין ביטחוני אמרנו? מסתבר שזו הפעם החמישית שהצבא תופס אותם ונוהג בהם כך. בכל פעם הם מוחזקים שעות כפותים בעוד כבשיהם מתפזרות ומשחיתות כרמי זיתים בסביבה. הם אובדי עצות משום שאינם יכולים לקנות אוכל לכבשים ולכן חייבים למצוא להן מקום למרעה. אבל בכל שטח שבו הם מבקשים לרעות הצבא תופס ומעניש אותם." (חווארה, 6.2)

מי בעד המדינה, מי נגד

ארגוני זכויות האדם הישראלים שמנסים לסייע לפלשתינאים לא זכו מעולם לאהדה ציבורית גורפת. ארגונים כמו מ"מחסום ווטש" "רופאים לזכויות אדם" "יש דין" תעאיוש", המוקד להגנת הפרט", ו"בצלם" נתפסים בציבור הרחב כמלשינים ובוגדים באינטרס הישראלי או כמפריעים לעבודת חיילי צה"ל המגינים על המדינה מפני טרור. ההבנה, כי ארגונים אלה מצילים את כבודה של המדינה וכל זילזול בהם פוגע בדמוקרטיה הישראלית ומחליש אותה, לא חילחלה בציבור ונדמה שיותר מכל לא חילחלה לתודעת הממסד. (הארץ, 8.3.06)