מחסוםWatch מתריע – אפריל 2005 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – אפריל 2005

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
שבת, 30 אפריל, 2005

עם אדונים

"נמאס... מה זה שוחק, עשרה חודשים אני פה, בהתחלה היה נחמד, אבל עכשיו הכל חוזר על עצמו, את צריכה להתווכח אתם, את צריכה להיות אדיבה אליהם וזה קשה. ... בת'כלס, הסמל שלי יכול היה להרוג אותו, ולא היו עושים לו כלום...זה קצת עצוב בהתחלה, אבל אני לא מרגישה רע עם זה, אין לי בעיות מצפוניות. הדבר היחיד שמעיק עלי זה אותם שב"חיםinfo-icon מסכנים שצריכים להגיע לעבודה בארץ כדי לפרנס את משפחתם, אבל זה לא תפקידי לעשות את האבחנה הזו. אני יכולה לשבת ולהגיד לעצמי 'וואי, מסכנים, זה משפיל, זה ככה וככה' אבל אני סתם אעשה לעצמי רע, סתם מערבת רגשות...אני צבא וזה המחסום שליinfo-icon." (מוסף הארץ, 6.5.05)

הדברים שלעיל, שאינם מדוחות של מחסוםwatch, מובאים כאן כדי להמחיש עד כמה חלחלו תפיסות אדנותיות וגזעניות אל תוך התרבות הישראלית. הציטוטים מהדוחות שלהלן יוסיפו וידגימו את הנורמות המתועבות הללו.

מתוך מכתבו של מח"ט שכם מתאריך 26.4.05: "מבדיקה שערכנו אכן היו מספר נקודות בעייתיות בדרך שבה טופלו הדברים, כמו החרמת תעודות זהות בניגוד לפקודות, החרמת מפתחות של רכבים, כמו גם ניהול לא מספיק טוב של המחסום." החרמת תעודות ומפתחות אינה בניגוד לפקודות, היא בניגוד לחוק. ובאשר לניהול הלא מספיק טוב של המחסום אמר אחד החיילים: "הכי חשוב זה המחסום, רק אחר כך האנשים שעוברים בו." (בית איבא, 26.4.05)

"שעה 18:00 – באור מלא החיילים מכריזים על סגירת המחסום כאשר אנשים עדיין מגיעים. שני חיילים ניצבים בקדמת הסככה כדי למנוע מהם להגיע עד המחסום. בינתיים נאספים 50 איש, אישה, ילדים ותינוקות ומבקשים לעבור לביתם. חיילת צועקת לעבר חבריה, תגידו להם שהמחסום סגור, מי הם בכלל?' המפקד מסנן לנו בשקט שיאפשר להם להיכנס מאוחר יותר, עכשיו הוא 'מלמד אותם שיעור בעמידה בלוח זמנים.'" (בית איבא, 6.4.05)

"בשעה 19:00 נסגר המחסום. כ-50 איש ... מתאספים בקדמת הקרוסלות ומבקשים לעבור... החיילים מקפלים את עמדת הבדיקה ונעלמים. 2 חיילים פורסים תיל לאורך הכביש ומכריזים שהמחסום סגור. קבוצת נשים צועדת על הכביש, ואליהן מצטרפים שאר הממתינים. איפה יעבירו את הלילה, בהרים? במחסום? איך יאכילו את הילדים? (ומה חושבת על זה החיילת מהראיון בהארץ?) החיילים מתקשחים. המחסום נסגר בשבע.." (בית איבא, 28.4.05)

"מפקד המחסום רטן כנגד הנשים הפלסטיניות: 'מה את עוברת?' אמרו לך לעבור?. ... הפלסטינים צריכים לדעת עברית, כי כאן זה מדינת ישראל'. להצעה להתייחס אליהם כאל הוריו השיב: 'אני לא רואה אותם ככאלה, אני רואה כל אחד מהם כפוטנציאל'". (בית איבא, 12.4.05)

"...בכניסה תלוי שלט: 'הנך מתקרב לשטח בשליטה פלסטינית, מעבר באישור החטמ"ר בלבד' בעברית. מיהו החטמ"ר הזה, שהשלט מניח שכל אחד יודע מיהו? איך משיגים את אישורו? אם אתה מתקרב לשטח בשליטה פלסטינית, למה אתה צריך אישור מהחטמ"ר, שהוא רשות ישראלית בעליל... האם מישהו כבר ביקש את אישור החטמ"ר? וקיבל אותו?" (קלנדיה, 4.4.05)

"בצד ימין, ליד הקונטיינר עומדת משאית ירוקה כשרבע מתכולתה מוטל על הרצפה ובה 60 גלילי בד פסים כחול- לבן במשקל 25 ק"ג כל אחד – המיועד לתלבושת האחידה של תלמידות בית הספר ו-50 שקי קפה במשקל 60 ק"ג כל אחד. סה"כ: 3 טון קפה + 1.5 טון בד.
המעוכבים, נהג המשאית, גבר כבן 40, ושני בחורים בשנות העשרים.
'למה זרקתם את השקים בערימה?' קרא א', 'תסדרו את השקים בשורה אחת ארוכה!' אמר תוך שהוא מתווה בידו קו דמיוני ארוך מן המשאית לכיוון הואדי שמאחור. הבחורים התחילו לסחוב את השקים ולהניחם בטור מתמשך ומתארך, לצד דופן המשאית. 'יותר מהר! יורה א' על הבחורים שהלכו הלוך ושוב כשהם גוררים שקי קפה מהערמה שמאחורי המשאית אל סוף הטור.
'תורידו את יתר השקים!' המשיך א' בהוראות ביצוע חדשות 'מי אמר לכם להפסיק...'. כאן נכנס נציג המת"ק לפעולה. כנציג מת"קinfo-icon אין זה מסמכותו להורות על הפסקת הבדיקה, עד השק האחרון, אך מותר לו בהחלט לדרוש קצת הגיון, וזה מה שעשה.
'שיפסיקו להוריד שקים' פנה נציג המת"ק אל א' 'תבדוק את מה שכבר הורידו ואחר כך הם יניחו שקים נוספים מעל הראשונים'. א', שלא יכול היה להתנגד, שלף מגנומטר והתחיל לעבור על שורת השקים. 'מה ישבתם, תמשיכו להוריד שקים!' התנפל עליהם כשגילה שניצלו את זמן הבדיקה למנוחה לשתיה ולעישון.'רק רגע, צריך הפסקה,' אמר בעל המשאית.
העבודה התחדשה. בעל המשאית גרר כל שק אל קצה המשאית, ושני הבחורים הורידו אותו והניחו מעל השורה הראשונה.
ניכר היה שא', איש מג"ב, הפיק הנאה מרובה מהוכחת אדנותו.

במחצית השעה הבאה נמשכה הפרודיה מארץ האבסורד להתנהל במתכונתה הראשונית. השקים מורדים ומושמים מעל אלה שכבר נבדקו – עד השק האחרון. 'תורידו גם את הבדים', ציווה א', וגלילי התלבושת האחידה של נערות בית הספר התחילו נוחתים בזה אחר זה באבק ובלכלוך. שוב התיישבו 'הסבלים' למנוחה, וא' לא העז לגעור בהם בטווח השמיעה של נציג המת"ק, שעמד ללא אומר אך השגיח בעיני נץ.
בסוף נשארו על המשאית 12 גלילים אחרונים. 'תמשיכו להוריד הכל', ציווה א'. בתשובה להצעה לבדוק את הגלילים האחרונים כשהם על המשאית, ויתר א' על המשך הבדיקה והתרחק כשהוא מפטיר: 'גמרנו'."
 (ואדי נאר, 27.4.05)

לשחוט את כבשת הרש

הדוגמאות המובאות להלן הן רק קצה הקרחון של תופעה רחבת היקף הנוגעת לסוחרים, חקלאים, נהגי מוניות וכל מי שמנסה להתפרנס.

"לפני שבוע פנה אלינו צעיר שרצה לעבוד בהעברת סחורות במחסום. הייתה לו עגלה של סופר ונאמר לו שיביא אישור מהמת"ק. היום בא עם אישור לחודשיים שבו הוגדר 'סוחר' – אלא שמותר לו לעבור רק עם עגלה וחמור עם מספר עליה ולא עגלת סופר". (בית איבא, 6.4.05)

"אחי המוכתאר הראה לנו את השדות שנגזלו וגודרו, ואת אלו העתידיים להיגזל, שבינתיים מסומנים באמצעות רעל. ה'טריק' של אותם פושעים הוא לפזר רעל בצורה שתיצור סוג של גבול, מתוך ידיעה שזה ירתיע את הרועים הפלסטינים מלהגיע עם העדרים שלהם." (דרום הר חברון, 14.4.05)

"כשהגענו לקלנדיה נפוצה שמועה שפקחי העירייה עומדים להגיע והרוכלים נעלמו. כשיצאנו מהמחסום הרוכלים כבר חזרו למקומותיהם." (קלנדיה, 21.4.05) כל מי שהיה ולו פעם אחת בקלנדיה וראה את התוהו ובוהו, הרעש, הזוהמה שלא תתואר, ההזנחה וסכנת החיים לעוברים ושבים בגלל היעדר מוחלט של תמרורים ושלטי אזהרה, יכול להבין את עומק החוצפה של עיריית ירושלים, הדורשת מהרוכלים במקום לשלם אגרת רוכלות עבור שירותים שמעולם לא קיבלו או יקבלו.

ילדים

"המחסום סגור ומאחורי הגדר כ-10 תלמידים נראים מכיתה א'-ב'. אנחנו ממתינות 20 דקות שיבואו לפתוח להם את השער ואין פותחים. טלפון למת"ק - מבטיחים לשלוח את הרכב. כעבור עוד 10 דקות מגיע ג'יפ צבאי. החיילים מזהיר אותנו 'לא לעמוד על הכביש ליד השער כי זה שטח צבאי!' (לישראלים אסור לפלסטינים מותר...). ואז מסתבר שאין להם מפתח לשער. הבטיחו לפתוח בהקדם. מתי זה בהקדם? המתנו עוד 10 דקות והשער עדיין נעול. התירוץ: 'הילדים הגיעו באיחור...' כלומר - הילדים אשמים. עם כל המצלמות שמתריעות על כל מי שמתקרב לשער - החיילים יודעים בדיוק מתי הילדים מגיעים." (שקד, 14.4.05)

"... במבנה המתכת שני ילדים מעוכביםinfo-icon, אזיקונים על ידיהם. בבירור עם החיילים קיבלנו שלל תשובות-תגובות: 'הם התחצפו, קללו אותנו, לא משהו רציני', 'הם באו מטול כרם, הגיעו למחסום עם אקדח'. החיילת על הילד: 'יורה על חיילים זה כבר לא בדיחה – עכשיו זה צעצוע מחר זה אמיתי'. הילדים, אחד בן 12 השני בן 14, מציגים בפנינו את פרקי ידיהם. האזיקונים הדוקים, ויש נפיחות סביב פרקי הידיים. לאחר שביקשנו מחייל להקל על הלחץ, מתברר שלפני בואנו כבר התלוננו על כך ואת הצעיר מביניהם שחררו ואזקו מחדש. חיילים משחררים את האזיקונים מידי הילד השני. סימני לחץ ברורים נגלים על פרקי ידיו. הם נאזקים שנית.
חייל מושיב בלחץ את שני הילדים. הם יורדים על ברכיהם. לדבריו הם בחרו לרדת על הברכיים, הוא רק אמר להם לשבת. אם הם עומדים, טוען החייל, הם מוציאים את האזיקונים עם וו ברזל שבחלון המבנה.
מפקד המחסום י' ניגש ומסביר לנו: 'הם באו לכאן אתמול, הציקו, זרקו אבנים, קיללו יא מניאק ובן-זונה – לא אמרנו כלום. היום זרקו אבנים, בקבוקים, באו עם אקדח'. המפקד מראה לנו את האקדח – אקדח צעצוע קטן מפלסטיק. 'לא מתווכחים אתכם, זה מסכן את החיילים שלי'.
פרקי ידיו של הילד הצעיר נפוחות מלחץ האזיקים. לבקשתנו, החוזרת ונשנית, מן החיילים שישחררו מעט את הלחץ הם מסרבים בתואנה שכבר לפני בואנו עשו זאת. כאשר אני חושפת את פרקי ידיו כדי שהחייל יראה, הוא מגיב: 'אסור לכם לגעת בו', ואינו מסתכל.
כאשר הילד יוצא מהמבנה, מנסה להראות את הלחץ לחייל, האחרון דוחף אותו פנימה, לא מוכן להסתכל על ידיו. חייל מאשים את הילד שבעזרת חברו הידק בעצמו את האזיקים על ידיו. קודם הכריחו אותם לשבת כדי שלא ישחררו את האזיקים, ואילו עכשיו מאשימים אותם בכך שבעצמם הדקו את הלחץ.
הילד בן ה-12 יוצא מהמבנה ומסרב להיכנס, למרות דרישת אחד החיילים. הוא אינו נותן שיידחפו אותו פנימה. החייל מזעיק את י', מפקד המחסום. עדת ילדים כבני שמונה יושבת על המדרכה הקרובה. י' מורה לחייל: 'תעיף אותם'. החייל ניגש ודוחק בהם ללכת. החיילת מצטרפת אליו."
 (ג'וברה, 1.4.05)

"ב-17:50 ראינו חייל תופס ילד בצווארו וכולם מקיפים אותו. מסתבר כי הוא צולם באזור החומה עם אבן בידו. (ראינו את התמונה). בשלב ראשון נלקח הילד לצריפון האחורי, וסביבו המולה רבה, הרבה חיילים וגם אנשי חברת האבטחה הפרטית. נאמר שיקראו להוריו. הילד-נער בוכה, מבולבל ולא מוסר פרטים מזהים. לאחר כמחצית השעה מועבר לביתן במרכז המחסום והוזמנה משטרה.
ניסינו ליצור קשר עם כל גורם אפשרי. המת"ק מפנה לחטיבה, ת' מדובר צה"ל בחטיבה, לא מסייעת ומתקשה להבין למה אסור להחזיק קטין. במשך השעות העוברות נעזרנו בעובדת המוקד להגנת הפרט שהוכיחה תושייה ונחישות יוצאות דופן. המוקד ואנחנו במקביל הפעלנו לחץ על אנשי יחידת 'עוטף ירושלים', יחידת המעבריםinfo-icon הידועה בדאגה לשמה הטוב. ואכן, ש' הגיע בשעה 20:15 ובעזרתו הצלחנו לברר את שם הילד, שמות הוריו ומקום מגוריו.
ב-21:00 הצליחה נ' מהמוקד להגנת הפרט לאתר את מס' הטלפון של אחיו, דרך ספר הטלפונים, אבל לא הייתה תשובה. לקראת 12:00 סוף סוף אותר הילד במחלק הנוער במגרש הרוסים, (ציטוט מהחוקר: הצבא לא יודע מה הוא עושה...) ונאמר שבתום החקירה יסיעו אותו למחסום וישאירו אותו שם. השעה כאמור אחרי חצות. ורק תושייתה של נ' שהצליחה לדבר אתו בסביבות 01:00 ולאתר שכן שאסוף אתו בשעה 02:00 מהמחסום, הביאה סוף כמעט סביר לאירוע לא סביר בלשון המעטה." 
(קלנדיה, 13.4.05)