בימים אלה יצא לאור "ביורוקרטיה בשירות הכיבוש", דוח על מפקדות התיאום והקישור (מת"קים), שהוכן במשותף בידי מחסוםWatch ורופאים לזכויות אדם. הדוח יצא בגרסה עברית ובגרסה אנגלית, ואפשר להשיגו במשרד של הרופאים לזכויות אדם, רח' גולומב 52, תל אביב 66171, טל' 03-6873718 דואל [email protected]
להלן לקט אירועים שתועד בחודש יולי 2004
נוהל 'הפסקת חיים
'
בקלנדיה (1.7.04), בבית פוריכ, בחווארה ובמחסום פתע ממערב לדיר שאראף (14.7.04), עוכב מעברם של אזרחים למשך 12-20 שעות בעקבות התרעות חמות, בנוהל שהצבא מכנה 'הפסקת חיים'. קהל מאות, ואולי אלפי אנשים, בכללם קשישים, חולים, נשים הרות ותינוקות, מנוע מניהול חייו השוטפים. ולדוגמא, בבית פוריכ: אדם עם אינפוזיה התמוטט והיה מוטל שעות בשמש; אישה החזיקה בזרועותיה ילד כבן 5, מחוסר הכרה; בחווארה: שתי נשים התעלפו באמצע ההמון. קומץ חיילים מתוח, החושש לאבד שליטה, עומד כנגד ההמון הכועס, הממתין בשמש הלוהטת ונמצא על סף התפוצצות. לעתים החיילים יורים רימוני הלם לתוך ההמון. ובכל זאת, בזכות האיפוק של החיילים, וכנראה גם בשל נוכחותנו, נמנעה שפיכות דמים. זהו חוסר אחריות מצד גורמי הצבא, המעמידים חיילים במבחן כזה. אם המחסום מאפשר לאתר מפגעים פוטנציאליים, מה הטעם לעצור את תנועתם של אלפי אזרחים? או לחילופין, מה הטעם לקיומו של מחסום כשאין התרעה חמה? (לפי העיתונות, הצבא חיפש באזור שכם בחור כבן 17, והרי אין לחשוד שתינוק בן 6 חודשים הוא צעיר בן 17!). שום טיעון ביטחוני אינו מצדיק ענישה קולקטיבית אכזרית כל כך למשך שעות ארוכות.
בצומת עטרה (המעבר העיקרי לאזור רמאללה) התרחשה 'הפסקת חיים' מסוג אחר (17.7). זהו מחסום פנימי, ללא גישה ישירה לישראל, ולא תמיד הוא מאויש. בשעות הבוקר המוקדמות חסם ג'יפ צבאי את הדרך לרוחבה, והמכוניות נבדקו באיטיות רבה. נוצר פקק תנועה אדיר של מאות כלי רכב, כמעט ללא תזוזה. ובמקביל, זרמה תנועה ערה של הולכי רגל בדרך צדדית, ללא בדיקה או עיכוב. רק בשעה 11:00 הסיר הצבא את החסימה, וזמן רב עבר עד שנפתח הפקק. הניסיון שלנו להידבר עם החיילים נתקל בעוינות ובאלימות מילולית.
הרס בתים בברטעה
בתי מגורים ובתי מלאכה, שנבנו ללא אישור בין שתי הברטעות, נהרסו בידי הצבא (20.7). קבוצה של פלסטינים ושלוש חברות מחסוםWatch, שצפו מגג בנעשה, הותקפו ללא אזהרה ברימוני גז מדמיע. בדיווח מאוחר יותר שמענו ששמונה איש נפצעו באירוע זה. את טענת הצבא, שהיו הפרות סדר ויידויי אבנים, הפריכו חברות מחסוםWatch שנכחו במקום.
אלימות
בחודש יולי היינו עדות לשני מקרים של אלימות קשה:
בית איבא (ליד שכם) (25.7): חייל איבד שליטה אל מול סטודנט למוסיקה וצ'ליסט, מוחמד כנעאן, שרצה לעבור ביום שבו אסור מעברם של סטודנטים. הוא ספג אגרופים בבטנו, ופניו הוטחו בקיר הבטון. החייל דלק אחריו וירה, וכדור פגע בזרועו של מוחמד. במקום הוגשה לו עזרה ראשונה והואפונה לבית החולים בשכם. החייל נשלח למעצר. הירי המיותר הזה התבצע אל מול המוני אנשים, ורק בנס לא נפגעו נוספים. התרענו בעבר על התנהגותו המתעמרת של חייל זה, וגם מפקדיו ראו וידעו. זוהי התפרצות צפויה שאפשר היה למנוע!
א-רם (10.7): במהלך בדיקה ביטחונית, תקף שוטר מג"ב פלסטיני תושב ירושלים בפניו באמצעות מברג, ושוטר אחר הטיח את ראשו כנגד מדרגות ברזל. למרות שדם זרם מפניו סרבו השוטרים להזמין אמבולנס וכפתו את ידיו. הוא הגיע באמבולנס (על חשבונו) לבית החולים הדסה; הטיפול בו התעכב היות שהשוטר המלווה לא הסכים לשחררו מאזיקיו. חברות מחסוםWatch היו עדות לחלק הארי של האירוע, ואף מסרו עדות למשטרה. שוטרי מג"ב נקטו אלימות מילולית כלפיהן, איימו להחרים את המצלמה שלהן, ואמרו"אנחנו לא מבינים מדוע אתן מתרגשות, הרי אירוע כזה קורה 10 פעמים ביום".
בקלנדיה (27.7): חוזרים ונשנים יידויי אבנים של חיילים על מוניות פלסטיניות.
חווארה (31.7): חייל ניפץ שמשה של אוטובוס בקת רובהו.
שינוי לרעה בנהלים
פועלים המתגוררים בצפון הגדה, העובדים באזור ת"א וחדרה, שעד כה עברו במחסום ארתאח (מבואות טול-כרם), חייבים (החל ב-21.7) לצאת לישראל רק דרך ג'למה (ליד ג'נין). נוהל זה מוסיף עשרות רבות של קילומטרים בדרכם של הפועלים ופוגע בשעות העבודה שלהם. בירורים בנושא זה לא הביאו לשינוי במצב (דו"חות טול כרם: 20.7, 22.7, 25.7). מה בין נוהל חדש זה לביטחון מדינת ישראל?
שיבוש מעברם של אמבולנסים
א-רם (21.7): אמבולנס מוביל תינוק בן כמה שבועות במצב של אי ספיקת לב ובסכנת חיים מבית החולים בשכם לבית החולים מוקאסד בירושלים. אביו של התינוק, בעצמו רופא, נמצא אתו. תעודות נהג האמבולנס והחובש המלווה נבדקות, והאמבולנס מעוכב למשך זמן יקר לשם תחקיר קטנוני, תוך כדי משא ומתן טלפוני עם מתאמת הבריאות של המנהל האזרחי. הנהג והחובש מפצירים שוב, ואנחנו אתם, שייתנו לאמבולנס לעבור. השוטר אינו מגיב: "אתן מפריעות לי", הוא אומר. החובש מתייאש: "זה נגמר", הוא אומר. "לא נגמר", אנחנו צועקות. לבסוף, האמבולנס נבדק. הדלת האחורית נפתחה ואפשר היה לראות את התינוק: זעיר, מחובר למכשירים, ולידו האב. וסוף סוף, נותנים להם לעבור.
עטרה (רמאללה) (17.7): בתוך פקק תנועה ענק שיצר מחסום פתע, המתין אמבולנס במשך 40 דקות, ובתוכו ילדה חולה מאד.
חווארה: כאשר הגיע חולה ללא אישור מעבר, הציעו לו החיילים לנסוע באמבולנס. אלא שמעטים החולים היכולים לעמוד בעלות של שכירת אמבולנס (250 ש"ח). והאמבולנסים - גם הם מעוכבים לבדיקות (זריזות יחסית, בדרך כלל).
בית איבא (11.07): אמבולנס עם צעיר חולה כליות מעוכב למשך כ-20 דקות. החיילים אינם מבינים את הכתוב במסמכים הרפואיים. (18.7): פצוע בתאונת דרכים מובל באמבולנס, מעוכב לבדיקת שב"כ.ובינתיים, הפצוע והאמבולנס – ממתינים!
עיכוב חולים, ילדים וקשישים
בית איבא (6.7): משפחה עם ילדים ותינוקת מלווה את האם לבית חולים. אין מאפשרים לאב לעבור מפאת גילו. המשפחה ממתינה זמן רב בשמש בחום הנורא. שום הפצרות של מחסוםWatch אינן מועילות, התינוקת בוכה והאם מיניקה אותה בצינוק המיועד למעצר מבוקשים, כאשר דלת הפלדה הלוהטת נסגרת עליה. לאחר המתנה ממושכת המשפחה עוברת.
(22.7): נהג טרנזיט ישראלי מעביר חולים לבית החולים כשהוא מצויד בכל האישורים. לדברי הנהג – חולי סרטן, לגרסת החיילים – עובדי בית החולים. תוך כדי הבדיקה מתגלה שקית עם מכנסי ג'ינס; הרכב מעוכב ומוזמנת משטרה: "יש לו אישור להסעת חולים, לא סחורות". השקית מוחרמת. מה בין כל זה לבין ביטחון?
(18.7): סטודנטית, אם לתינוקת, ממהרת לביתה כדי להיניק. שמה מופיע משום-מה ברשימת החשודים, והיא מחכה שעתיים בחום הלוהט לבדיקה. לבסוף מתברר שאינה חשודה. עיכובים מיותרים נוספים (בית איבא 21.07; בית פוריכ 22.7; עטרה 17.7; חווארה – בעיות עם מלווים של חולים 11.7, 12.7, 13.7, 14.7). גברים הנושאים תינוקות זוכים ליחס חשדני מצד החיילים, הטוענים כי התינוק עלול לשמש 'כיסוי' לאדם מסוכן (חווארה 13.7, 14.7, 19.7).
הערת החיילים: "בתרבות הערבית אין זה מכובד לגבר לשאת תינוק בזרועותיו". ואחד החיילים מוסיף:"את יודעת כמה פעמים עוברים כאן מחבלים עם תינוקות על הידיים? הם משתמשים בילדים במקום תסריח. הוא לא עובר!"
התעמרויות
בית איבא (18.7): פלסטיני בעל אזרחות ישראלית מעוכב בידי הצבא למשך כמה שעות לשם בדיקת שב"כ; פצוע תאונת דרכים מובל באמבולנס. כתובתו בתעודת הזהות היא עזה אך הוא גר בקלקיליה זה 10 שנים. כדי לשנות את רישום הכתובת עליו להגיע לעזה, אך הוא לא יורשה לצאת משם. בית פוריכ (22.7): משפחה בדרכה לחתונת בנה נבדקת. לאחר דין ודברים, שניים מאחי החתן נשלחים לפינת המעוכבים. בעקבות פנייתנו הותר להם להמשיך בדרכם (28.7): מעוכב בן 17 נלקח בג'יפ. הנער מבוהל עד מוות, תופס את הבטן, בקושי הולך, כמעט נופל. בפתח הג'יפ הוא פורץ בבכי מר, קורע לב! והחיילים, מבודחים מאוד, צוחקים ונהנים למראה הילד המסכן. כעבור כשעה הוא הוחזר כאשר הוא מפוחד. ולשם מה?
ג'למה (ליד ג'נין) (20.7): המעבר דרך המחסום מתנהל באיטיות רבה ובלא התחשבות בפועלים שצריכים להגיע למקום עבודתם יום יום ובזמן.
עיכובים
עיכובים ממושכים נגרמים עקב בדיקת תעודות בידי השב"כ. המתנה של שעות ארוכות היא אולי הגורם העיקרי למצוקה הקשה הנגרמת לפלסטינים במחסומים. העיכוב מתחיל עוד לפני שהוכחה 'אשמתו' של הנבדק. בבית איבא ובחווארה נתקלנו ב'נוהל' חדש - הפרטים אינם נבדקים מייד, אלא לאחר שהצטבר מספר רב של תעודות, דבר שמאריך מאוד את זמן ההמתנה . עיכובים: בית איבא (4.7; 5.7; 18.7; 26.7); בית פוריכ (22.7; 28.7); ברטעה, עיכוב כענישה (5.7; 13.7; 19.7). מחסום 300 (בית לחם): תורים של מכוניות (12.7; 21.7) ושל הולכי רגל (14.7; 21.7); חווארה (17.7; 18.7; 21.7).
חייל מודה כי מטרת העיכוב היא 'חינוכית': "אם לא נעכב אותם איך הם ילמדו?"
ולסיכום, מעשה שהיה: במחסום בית איבא (בוקר, 22.7) נתלתה מודעה בערבית ובה פנייה לאוכלוסייה המקומית לאתר מבוקש! -- צריך לראות כדי להאמין.