המחסומים- בדרך לפיצוץ
"כשהגענו היה לחץ וכאוס נוראים. מאות אנשים נדחפים אל הגלאי והחיילים מתעסקים ב"אירג'ע, אירג'ע". כמה פלסטינים התנדבו לעזור לדחוף את הקהל אחורה, אבל מלבד כמה אנשים שנמחצו בצורה נוראית, לא ניתן היה להזיז את האנשים כי הלחץ בא מאחור וגבר ככל שעבר זמן ולא העבירו אנשים. רק את הנשים העבירו מהצד כשהן מטפסות על הגבעה התלולה שתוחמת את המעבר, מטפסות, מועדות, אבל לאור הצפיפות - האנשים בגופם חסמו את נפילתן. חום נוראי, האנשים עצבניים, מזיעים, ומותשים. עמדו שעות רבות. אחד החיילים מתחיל להיות אלים , מאיים תוך הכוונת נישקו, צורח ודוחף,..ההמון מתחיל לשיר ויש תחושה של מרי באוויר, כאילו משהו עומד לקרות" (בית איבא 28.4)
עם ישראל ב"סדר" והפלסטינים בסגר
למרות ההבטחות הגדולות ל"שיפור המחסומים", להורדת מחסומים, להקלות ולשמירת "מרקם החיים הפלסטיני", המצב בשטח הופך יותר ויותר לבלתי נסבל. ממחסום למחסום , משבוע לשבוע, המצב נעשה קשה יותר ויותר. השרירותיות, חוסר האנושיות, הטרטור וההצקה למיליוני בני אדם, מעוררים צמרמורת : האם זה אנחנו? האם זה אמיתי? האין זה חלום בלהות הנלקח ממקום ומזמן אחר?
חודש אפריל עמד בסימן הסגר הגדול. חג הפסח, יום הזיכרון, יום העצמאות ולבסוף הפיינל פור……. לפי שיטה זאת – אם נסגור את מיליוני הפלסטינים בבתיהם אפשר יהיה גם לסגור את המחסומים. וכך היו גם פני הדברים בשטח:
מחסום סגור - הקונטיינר (ואדי נאר – סוואחרה)
זהו המחסום המרכזי המחבר בין דרום הגדה לצפונה. המחסום מאויש ע"י כוחות מג"ב אך נמצא בשליטתו של צה"ל – חטיבת עציון. החודש המחסום היה סגור ומסוגר . אין יוצא ואין בא. כל ליבה הכלכלי והחברתי של הגדה משותק; אפילו אוכל, תרופות ומקרים הומניטריים לא מורשים לעבור.
מניעת מעבר של אמבולנסים ומקרים הומניטריים
מחסום זה, שעוד בתחילת החודש היה פתוח למעבר אמבולנסים, נסגר. חולים מועברים באלונקות מאמבולנס לאמבולנס בשיטת גב-אל-גב (27.4,20.4): נמנע מעברם של אמבולנס עם חולים מבי”ח ברמאללה לכיוון חברון (23.4) ושל חולים עם אישורי מעבר מבי"ח ברמאללה לבית לחם (21.4 ). אמבולנס לא הורשה להעביר אישה חולה לטיפול בבי"ח בבית לחם, בגלל שהייתה מלווה בבתה ובנכדתה התינוקת. "המלווים מעבירים מטענים" אמר המגבניק. לבסוף עברה החולה ללא בתה המלווה...(27.4). "…זוג קשיש כבני שמונים, מלווים בבתם העיוורת, מגיעים במונית בדרכם מירדן לביתם שבבית סחור. לא מאפשרים להם לעבור…. פניותינו הרבות לא נענו. לאחר כשעה וחצי של ניסיונות מתחיל הזקן, הנתמך במקל הליכה, לרדת במורד הגבעה כשאחריו נשרכת האם המובילה את בתה העיוורת. גברים אחדים התנדבו לשאת את מזוודותיהם. זה היה יום חם במיוחד וברור שהאב התשוש לא יצליח להגיע למכונית…" ( 28.4).
מניעת מעבר של משאיות נושאות מזון
הוראות המעבר משתנות מיום ליום ומשעה לשעה.עכשיו יש צורך באישור מיוחד מהמת"ק ובתיאום מראש לכל משאית ואין די באישורים הרגילים. משמע - על כל משאית מלפפונים לרוץ למת"ק להוציא אישור. גזירה חדשה. אבל גם זה לא תמיד עובד:- יש ימים שבהם
אפשרו למשאיות עם אישורים מתאימים לעבור ויש ימים שהותר רק מעברן של משאיות נושאות דברי חלב (28.4) אך לא של גלידה; בימים אחרים מותר להעביר ירקות רק מדרום לצפון אך לא להפך. ".. מהצד המזרחי (של חברון ובית לחם) חיכו 7 משאיות ומצד אבו דיס וסוואחרה - 3 משאיות. שתיים מהן שהו כבר 48 שעות בניסיון לעבור את המחסום כשהן עמוסות בירקות ובמוצרי חלב. למרות שהיה בידם אישור תקף מהמת"ק, נאמר להם לחזור כלעומת שבאו ולשוב רק ביום ה'." (24.4). נהגים שהובטח להם שיוכלו לחזור לבתיהם לאחר פריקת מטענם לא הורשו לעבור. היו נהגים שנאלצו לישון 3 לילות בתוך המשאיות ליד המחסום (3.4 , 27.4 ,21.4). אחד מהנהגים רואיין ברדיו (רשת ב, 13:30) וכנראה שזה עזר לו להגיע הביתה (22.4).
לכל מחסום יש עוקף מחסום – אבסורד המחסומים
האבסורד במחסום זה נראה כלקוח מסרט בדיוני. בעוד שהמחסום ריק מאדם מתנהל מעבר חופשי של עוברים ושבים במרחק של כמה מאות מטרים מעיניהם המנומנמות של המגבניקים. דרך עוקפת-מחסום זו היא במעלה גבעה תלולה שהעבירות בה קשה. שם מטפסים זקנים, נשים וטף, עמוסי חבילות – יציאת מצרים של ממש. מדי פעם מתעוררים 'שומרי ישראל' ועורכים מרדף אחר מסיגי המחסום. אך בגדול, החיים ממשיכים לזרום וכך גם התנועה: מי לעבודה, מי ללימודים, מי לטיפול רפואי, לחתונה או ללוויה (28.4, 29.4, 27.4, 21.4 ).
תלונות על אלימות - נהגים מוכים בידי אנשי מג"ב
עדיין אנחנו ממשיכות לשמוע תלונות על הכאת נהגים בידי אנשי מג"ב בכביש ואדי נאר (14.4, 27.4), ועל גרימת נזק וחבלות למוניות – ניפוץ שמשות ופנסים (13.4, 19.4, 3.4, 4.4). "…. לקראת סוף המשמרת (במחסום קלנדיה) פנתה אלינו בחורה בשם סוהא מבית לחם ובקשה את עזרתנו לשיפור התנאים בוואדי נאר. היא ספרה שמחסום הקונטיינר הוא גרוע ביותר ושהחיילים שם עושים ככל שעולה על רוחם. היא העידה שחיילים הרביצו לאביה באלות כאשר הוא ישב באוטו שלו, וכמו כן הרביצו לנהגים אחרים. היא ספרה גם שהרביצו לשתי נשים שפונו לאחר מכן לבית החולים באמבולנס." (היא השאירה בידינו את הפרטים שלה, 2.5).
המחסומים –ג'וברה, חווארה, בית איבא
הוראות הסגר החמור גרמו החודש לסף התפרצות.
" …המונים צפופים. רוצים להתפרץ אך נהדפים בידי שני חיילים בדחיפות, בצעקות ובמכות (רועמות) על גג הפח של המחסום. כל זה כדי שיעמדו בתור אחד אחד. הדבר אינו יכול להצליח בתנאי לחץ, כשלא מתחילים אפילו לשחרר את הלחץ על ידי העברת אנשים. בעוד שני החיילים עושים "כמיטב יכולתם" בדחיפות ובשאגות, החייל שמחפה עליהם מכוון את הרובה אל האנשים - מביט וצוחק…" (חווארה 8.4).
"… כמאה אנשים ממתינים. החיילים לא בודקים ורק מתעסקים עם הסדר. הם מתווכחים ביניהם אם להמשיך להעביר אנשים או להתעקש שיחזרו אחורה. אחד מהם אומר במפורש שההתעקשות שלו היא "דווקא". הוא מאיים לקרוע תעודות זהות ונשען על התור של הנשים עד שהן נמעכות. מספר נשים וילדות מתחילות לבכות..." (חווארה 29.4).
"….כשהגענו היו הרבה אנשים ולחץ משני הכיוונים. הלחץ נמשך כשעה וחצי ולאחר מכן הוקל. בשיא הלחץ החליטה החיילת בבודקה לעשות הפסקה ומול האנשים המחכים והעצבניים ישבה וקראה עיתון. שיחכו. אפילו אחד החיילים העיר לה על כך…" (בית איבא 15.4).
יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה
במחסום טענו לסגר כללי. לא ניתן מעבר לאף אחד (למעט אמבולנסים) - לא לסטודנטים, לא למרצים, לא לחקלאים, ולא לחולים ולנכים "..במחסום שלט בלגן. בקשות ויאוש של עשרות רבות של ממתינים ומנגד- חוסר הבנה מוחלט ויחס משפיל של החיילים" (ג'וברה 14.4). לאחר פניות נפל לכל הגורמים האפשריים התקשרנו למח"ט. הפניה אליו והופעתו של קצין מת"ק
במקום שינתה מיד את פני הדברים והמחסום נפתח לתנועה. "התברר, שלא היה כלל איסור תנועה גורף כזה, והכל נעשה על דעתם של דרגים נמוכים וללא ידיעתו של המח"ט" ( ג'וברה 14.4).
מעוכבים
יש מעוכבים שהם עוקפי-מחסומים, אחרים הם אנשים רגילים העוברים במחסום – לעבודה, ללימודים, לצרכים רפואיים או לסידורים בעיר הגדולה, ואלה השבים לביתם לאחר יום עבודה מפרך. התירוץ לעיכוב ולבדיקה במקרים אלה הוא הגיל, מקום הלידה, הפרצוף או ההתנהגות, שאינם לשביעות רצון החיילים; כמו למשל שלא עמדו ישר בתור. "…בין קבוצת המעוכבים הובילו שני חיילים בחור צעיר. הם כבלו את ידיו באזיקונים וכבלו אותו אל גדר התייל. מחיתי בתוקף ובקשתי מהם לשחררו. הם הסבירו לי שהם "חייבים" לעשות זאת כי הוא "התחצף ועשה בעיות וכדי שכולם ילמדו…" (חווארה 17.4).
המעוכבים עומדים בשמש קופחת או בגשם שוטף וממתינים לבדיקת תעודותיהם בידי השב"כ, דבר שיכול לארוך גם כמה שעות. "….היה יום חם ויבש, המבוקשים עמדו בשמש ובשלב מסוים ביקשו מים. אחת החיילות אמרה בלעג "מים הם רוצים! שיביאו מהבית…" (חווארה 21.4). רבים המקרים שהחרמת התעודות משמשת כענישה בלבד. "….אשה בהריון מעוכבת. היא נענשה כי לא עמדה בתור בסדר. צלצלתי למוקד החירום וגם לדובר צהל שענה לי בציניות שמכיוון שהיא לא בחודש התשיעי להריונה עליה ל"התנהג". כעבור מספר דקות נעצרה עוד נערה שלדברי החיילת "צחקה לי בפנים". גם היא הועמדה באזור המעוכבים ושוחררה כעבור ארבעים דקות" (בית איבא 15.4). לעתים מעוכבות התעודות בידי החיילים זמן רב לפני שהן מועברות לבדיקה, ובמקרים אחרים התעודות אינן מוחזרות גם לאחר הבדיקה:"סגן ח. נתן הוראה שגם כשיהיו תשובות בקשר למעוכבים אסור לשחרר איש בלי אישור ישיר שלו – כיבה את הנייד שלו ונכנס לישיבה ממושכת ש"אי אפשר להפריע לה"…. "(בית איבא 8.4).
"….משאית רוצה לעבור ותוך כדי שיחה עם החיילים כבה המנוע ואי אפשר להתניעה יותר….לבסוף קורא אחד החיילים לאחד המעוכבים ומאלץ אותו להגיד ברמקול למעוכבים לדחוף את המשאית חזרה, לכוון שכם. מי שלא ידחוף ישאר כאן עד הבוקר. כמחצית המעוכבים מהססים ולבסוף הולכים לדחוף. האחרים קוראים בוז ומסבירים לנו שהם לא מוכנים לשרת את מי שתקע אותם כאן בשמש שעות! בצדק! לאחר הדחיפה משחרר החייל את הדוחפים (מבלי שהתקבלה תשובה לגביהם, ז"א לא חייבים לחכות לתשובת השב"כ וזה נתון לשיקול דעתם של החיילים)…." (בית איבא 28.4).
עיכובם של מאות ואלפי אנשים מדי יום הוא אחת ההתעמרויות הגדולות ביותר במחסומים.
החרמת מכוניות ולקיחת המפתחות דבריו של דובר צהל ש"לא קיימת בצה"ל פקודה המורה על החרמת מפתחות" (הארץ 23.4) היא פתטית, מאחר שעונש זה הוא אחד הנפוצים ביותר בשטחים ומראה בעליל שהחיילים בשטח ממציאים חוקים משלהם ואין קול ואין מצפצף. החרמת מפתחות של 3 מוניות "שעשו בלגן" לדברי החיילים (חווארה 7.4); נהג מונית שבא למחסום כדי לקבל את מפתחות רכבו שהוחרם, התלונן ששברו לו גם את פנסי המכונית, חזר לשכם בלי המפתחות, לאחר שעוכב קרוב לשעתיים.(13.4 חווארה); למחסום הגיעה משטרה כחולה כדי לבדוק מונית שהוחרמה 4 ימים קודם לכן בטענה שחצתה את הקו במחסום. לטענת הנהג אחת מזגוגיות המכונית נופצה (4. 4 בית איבא); שלוש מוניות מוחרמות ל-4 ימים. התירוץ: חצו את הקו שמגביל את התקרבות כלי הרכב למחסום. (חווארה 28.3). מצ"ב נספח שהוא סיכום כרונולוגי של כמה מהנושאים המוזכרים לעיל כפי שהם מופיעים בדיווחים מהמחסומים בסביבות שכם בחודש אפריל. ריכוז תמציתי ו"יבש" זה ממחיש יותר מכל את זוועות המחסומים.
רשעות "… ממתינים בתור כשבעים אנשים. משפחה מנסה לעבור מחוץ לתור והחייל מגרש אותם. יש להם ילד בן יומיים והאישה אחרי ניתוח קיסרי. אני פונה לחייל אך הוא לא מוכן לחזור בו. מתעקש שיעברו בתור. מישהו מציע להם טרמפ וחייל אחר מסכים שיסעו, הבעל, האישה והתינוק אבל לא אחות האישה ואמה…" ( חווארה 29.4).
שמחת עניים "… 'מצאתי' חייל מופלא, נדיר באנושיותו (בתנאים הבלתי אנושיים הללו), וכאילו שיתפנו פעולה מאז ומתמיד: הוא מסמן לי בידו כמה וכמה אנשים לשלוח אליו לבדיקה ואני עומדת לידם כאחת מהם ושולחת אליו את הדחופים ביותר. תוך שעתיים כמעט לא נותרו משפחות וילדים במחסום" (בית איבא 29.4).
כמה כואב.