קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן.
20/03/2016
|
אחה"צ

מה שהתחיל בעיכוב קצר בתא הכליאה שליד עמדת החיילות, המשיך (בלי קשר) לעיכוב של שעה וארבעים בתחנת המשטרה שבמתחם המחסום.

למה? גם בדיעבד אני לא יודעת למה.

גם הם, המעכבים, לא ידעו בזמן אמת למה.

את הלמה הם חיפשו כשהגענו מלוות בשוטר ומאבטחים לחדרי המשטרה, שם ערכו התייעצות אילו סעיפי אשמה אפשר להדביק ומצאו.

אחרי שעה וארבעים, אחרי שנכתבו דוחות פעילות (אחד לכל אחת), מסרו לנו הזמנה לחקירה בתחנת משטרת שפט שבנוה-יעקב ליום רביעי בעוד שלושה ימים + המלצה להרחקה: "אולי לחודש, אולי לשבועיים".

 

בכל הזמן המאד לא נעים הזה של להיות מעוכבות שם ובחברתם, הכי מטריד ומדאיג היה לראות בחדר הסמוך שני פלסטינים מעוכביםinfo-icon. איש וילד כבן עשר. אב ובנו, שבהמשך הערב שוטרי מג"ב לקחו אותם לאי-שם. באב אפשר היה להבחין דרך קשר עין-אילם סוג של קבלת הדין. אבל הילד, הילד שישב מול הדלת המפרידה וגם כשהעיניים הצטלבו לא ראה. ישב קפוא והלום.

 

בסופו של הערב, כשיצאנו אל הלילה הקר והגשום של קלנדיה, הילדים עוד הסתובבו קפואים ורטובים בחושך הסמיך, נקשו על שמשות רכבים, והרוכלים, מוכרי השקדים הירוקים ואגודות ענפי המרווה, ישבו מתחת לסוכך שמש נחבאים מפני הגשם ולצדם מדורת זרדים וקרשים שהאירה מעט את האפלה וחיממה מעט את קור הלילה.

 

 

 

וכמו אל מוטו ישן ואהוב אני שבה וחושבת את המשפט של סלין:

-        "ואחר כך יצאתי והמשכתי עם הלילה, מלא בושה, כי גם אני, כמו אמי, לא הצלחתי אף פעם להרגיש שאני לא אחראי לאסונות שקורים".

מסע אל קצה הלילה, עמ' 317.