ג'בע (ליל), קלנדיה

ככה זה החיים פה.

"ככה זה החיים פה", אמר מכר שסיפר על הבחור ממחנה הפליטים קלנדיה שחיילים הרגו אותו לפני כמה ימים וגם סיפר על שלושה אחרים שנפצעו באותו אירוע והם עכשיו בבית החולים ברמאללה, "המצב שלהם קשה, קשה מאד", אמר ושתק כמו מי שתמונות עולות בעיני רוחו, ושב ואמר: "כן, ככה זה החיים פה".

אחרים דיברו וסיפרו על מעצרים ועצורים, על הילד איבראהים, "זה שהיה מוכר פה בוזה", הילד שהיה בן 15 כשנעצר ועוד מעט יהיה בן 16 ושעכשיו הוא בעופר, "בעוד חודשיים ישתחרר", גם על אחיו סייף סיפרו, שגם הוא עכשיו בעופר, "כבר שלושה חדשים במעצר", אמרו, "מחר  יהיו המשפט שלו".

-          אני כבר לא שואלת על מה ולמה או במה מאשימים, כי במציאות חייהם אין חפות ואין אופציה של "לא אשם".

סיפור מעצרים אחד הוביל לשני ולשלישי, כל אדם עם ניסיון חייו וניסיון חיי מכריו וקרוביו. דיברו על איש שלפני שנים אחדות חלם שהוא עושה פיגוע וכשקם החולם בבוקר והיה נסער, מיהר לספר לחברים את אירועי הלילה, ומצא את עצמו במהרה עומד למשפט ומורשע. "עשרים חודשים בפנים קיבל".

-          לא טוב לו לפלסטיני לחלום. ואם הוא חולם עדיף לו לסתום את הפה. לא לספר. ועוד יותר עדיף לו לפלסטיני שייגמל מחלומות. חלומות לאדם הם מפלט מהווה ותקווה לעתיד. איזה הווה יש לפלסטיני ואיזה עתיד נכון לו?

בין סיפור לדיבור ובין פגישה לשיחה, התקבל טלפון מפטמה, אשתו של עימאד אל-ביטראן שסיפרה שבעלה שוב עצור מנהלי ושוב שובת רעב ושזה היום העשירי לשביתת הרעב.

לפני שלוש שנים, אחרי שעימאד שבת רעב במשך 105 יום, אחרי שנפגעה בריאותו והיה על סף המוות, המדינה הגיעה אתו להסכם לפיו עימאד יחדל מהשביתה ובתמורה לא יוארך מעצרו.

עימאד אמנם שוחרר במועד המובטח, אבל ההתנכלויות כלפיו וכלפי משפחתו נמשכו וכללו איומים, מעצרים תכופים, חקירות מלוות בעינויים, פשיטות ליליות לביתו והחרמת מכוניתו ששימשה אותו לפרנסתו.

חוסר התקווה והאין אופק הביאו אותו להחלטה להעמיד שוב בסכנה את בריאותו וחייו.

עימאד שמכיר את קירות הכלא טוב משהוא מכיר את קירות ביתו ואת ילדיו, מבקש שיעשה עמו צדק כדי שיוכל לחיות את חייו בחירות היחסית שיש לבני עמו.

פטמה ביקשה בשם עימאד ובשם עורכת הדין שמייצגת אותו שסיפור שביתת הרעב יופץ גם בקרב היהודים.

תודה לויוי צורי שעוזרת בתקשורת עם פטמה.

בנושא שיתוף הפעולה של בג"צ עם המערכת הצבאית מומלץ לקרוא דברים שכתבה ענת מטר:

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2874140

תמונות מקלנדיה:

סלפי בקלנדיה:

במחסום ג'בע שוטרת ושוטרים וחיילים אחוזי פניקה פן הוויז שוב יטעה נהגים יהודים:

-          "זה בגלל הוויז הגעת לקלנדיה?!" קבעה/שאלה השוטרת,

-          לא, נסעתי לקלנדיה בלי להשתמש בוויז.

-          "מה עשית שם?"

-          שתינו קפה עם חברים (אמת לאמתה).

אבל למרות הקול הנרגן והפנים הכעוסות לא התפנתה אלינו, היא וחבריה היו עסוקים במשפחה פלסטינית מחברון, הורים ושני פעוטות, תינוק בן שנתיים ותינוק בן שלוש שלמעלה משעתיים היו מעוכבים בתוך מכוניתם בצד הדרך.

התינוקות שטרם למדו לשתוק כשחמושים עוצרים ומעכבים אותם לזמן בלתי מוגבל בכו ויללו בעוד האם והאב ישבו חסרי אונים וחיכו בלי לדעת למה הם מעוכבים וכמה זמן עוד יהיו מעוכבים. ישבו חיכו במכונית שהפכה להם לכלוב.

למרות שאולי התאמצו ובטח שחיפשו לא נמצאו כתמים שחורים ומחשידים בעברם של בני המשפחה, לא במחשב המשטרתי ולא במוקדי השירותים החשאיים, ואחרי למעלה משעתיים הם שוחררו, אבל לא לפני שדוח משטרתי כתוב בעברית הוגש לגבר (שלא יודע עברית) עליו נדרש לחתום וחתם, והשוטר שהחזיר לו את מפתחות הרכב ואת תעודות הזיהוי והושיט לו את הדוח רק אמר: "תוך שבועיים. אלפיים שקלים".

אז קראנו אנחנו, והיה כתוב שהוטל קנס בסך אלף שקלים בגין כיסא תינוק שאינו תקני.

-          הכל כמובן על פי התקן. רק על פי התקן ורק על פי החוק.