ג'בע (ליל), קלנדיה
בוקר יום א קשה תמיד. כשאנו מגיעות בחמש ושלושים שני תורים כבר הרחק מקצה הסככה עד אל תוך מגרש החניה. כל הקרוסלות פתוחות וכל המעברים פעילים. נראה כי המעברים מלאים וכי החיילת באקווריום עושה מלאכתה היטב.
ברחבה יושבים צעירים רבים וגם מבוגרים שמועד המעבר שלהם מאוחר יותר. בצד בודדים מתפללים על קרטונים. אני מפנטזת על מעבר כמו בטרמינל של שדה תעופה עם מרבדי תפילה.
להפתעתנו גם שתי נציגות של "הכנסיה העולמית –EAPPI" נמצאות היום. לאחרונה לא נהגו לבוא בימי א. הן טוענות שהגיעו ב4:30 ומאז הכל עובר על מי מנוחות.
לא עוברות עשר דקות וכמו עפ"י סימן בלתי נראה קמה קבוצת צעירים מהספסלים ומתחילה בדחיפות לכיוון הקרוסלה השמאלית ביותר. מרגע זה ועד השעה 7:00 כל דאלים גבר. הפועלים נדחפים, מטפסים האחד על ראשי האחרים. נהמה לא נעימה מלווה את האלימות הנקראת, כך שמעתי מחנה בר"ג :" תופעת הקופים". למתבונן מהצד המראה מבזה את העומדים בתור ומעורר תחושת חוסר אונים בנו. פועלים נוטים להאשים את החיילים שאינם מניעים את התורים במהירות רבה יותר . אבל לנו נראה שהיום עבודת החיילים מאד יעילה. החייל משוחח איתנו מעבר לגדר, מקשיב לבקשותנו אפילו שואל אם יש לנו עצה. דווקא יש לנו. אולי מעבר נוסף היה מקל על הלחץ ( חנה אומרת שאין לכך תשתית במקום) אולי אם היו מעבירים במעבר ההומניטרי כל מי שהגיע לגיל 55( היום החזירו בן 59 ו 1/2 לדבריו) והיו נותנים להם לעבור בשעות מוקדמות.
המעבר ההומניטרי נפתח כבר ב5:50! ( לאחרונה לא ראינו אותו נפתח לפני 6:15) והחייל פותח אותו עפ"י צורך כל כמה דקות.
לקראת שבע העניינים נרגעים. אבל דקות אחר כך שוב תור עד מעבר לסככה.
הרחבה נקייה יחסית והאורות דולקים ברובם. בנות הכנסיה מדווחות לנו שטרם הגעתנו כבו האורות פעמיים. מוכר הבייגלה לא יודע על כך.
אני חוזרות דרך מחסום ליל שאינו מאויש בד"כ. הבוקר הוא לא רק מאויש אלא אין מתירים לרכבים פלשתיניים לעבור. לשמחתנו מרשים לנו לעבור. אנו מדווחות לחנה כדי שתבדוק מה גורם לשינוי.