תלפית, יתמא

9:00 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.

9:40 צומת תפוח. חייל אחד בלבד בתחנת האוטובוס.

 

בבית המועצה אנחנו פוגשים את ראש המועצה, ע. למשמע דבריו דומה כי מתוך עשרה קבין של סבל שירדו על תושבי הגדה,  תלפית ספגה תשעה, אם לא את כל העשרה.

כיום  תלפית היא  כפר בן 4000 תושבים, 6000 מבני הכפר הגרו מאז 67' והקימו קהילות בירדן, ארה"ב ומדינות שונות באירופה. פרט למיעוט מהם, האוחזים באזרחות אמריקאית, לכל האחרים אין אפשרות לבקר בכפר הולדתם ולפגוש את בני משפחותיהם שנשארו בכפר. ע. ומשפחתו יכולים אמנם  לנסוע לירדן  כדי  להיפגש עם בני משפחתו ומשפחת אשתו (שמוצאה מירדן) אך העלות גבוהה ביותר. לדבריו, תמורת אישורים למשפחתו נאלץ ע. לשלם 5000 שקל ."אפילו עבור ילד בן שנתיים צריך לשלם", הוא אומר. 

הבעייה העיקרית של הכפר נובעת מקרבתו לשתי התנחלויות אלימות במיוחד: עלי ושילה. שתי ההתנחלויות הללו הוקמו על 10.000 דונם שהופקעו מאדמות הכפר, מה שהותיר בידי התושבים 20.000 דונם. אבל בגזל האדמות לא די:  המתנחלים משסים בתושבי הכפר כלבים, מקדימים את תושבי הכפר וגונבים את הזיתים מהעצים ואת הענבים מהגפנים. וכך, כאשר יוצאים כל התושבים יחד למסיק ביומיים שהוקצו להם בחסות הצבא, הם מגלים בכל עונה מחדש כי חלק ניכר מיבולם כבר נשדד. בנוסף, המתנחלים הקימו גם מחסום אבנים במרחק של שני קילומטר מההתנחלויות, וכך נמנעת מן התושבים היכולת לגשת אל אדמתם ולעבד אותה  גם בשטח זה. ואם לא די

בגזל הזה, גם השפכים משתי ההתנחלויות מגיעים לאדמות הכפר ומזהמים אותן. 

המחסור במים הוא קושי גדול. גם תלפית , כמו עוד 15 כפרים בסביבה, מקבלת את מימיה מרוג'יב, מקור המים מדרומית לשכם. המקור הזה אמור לספק מים לאוכלוסיה של כ-80 אלף איש. אך המים הנשאבים אינם מספיקים. התוצאה  - בתלפית, כמו גם בדומא, כמות המים לאדם אינה עולה על 35 ליטר ליום. והעלות - 6 - 7 ש"ח לקוב מים. למותר לציין שמקורות אינה מספקת מים לאיזור זה. 

מתוך 20.00 הדונמים שנותרו לכפר, 13.000 מוגדרים כשטח B, וכ-7000 כשטח C.  עם השנים, כאשר משפחות גדלות, לא נותרת להן ברירה אלא לבנות על אדמתם גם בשטח C, על אף האיסור. כאשר מתגלה  בנייה כזו אומר ע.  מגיע הצבא והורס קווי מים וחשמל שנועדו לבתים החדשים. לפני כשש שנים חיילים גם הרסו 10 בתים שנבנו בשטח C. 

ביקורי הצבא בכפר מתרחשים מדי יום. חיילים נכנסים לבתים, עורכים חיפושים ולדברי ע. מרוקנים  בזדון את תכולת מיכלי הזיתים ומציפים במים את האוכל. ואם לא די בכך: 

החיילים מגיעים בג'יפים לקראת תום הלימודים, אורבים לילדים.  כאשר מישהו מן הילדים זורק אבן, מתחילים המעצרים.  גם בלילות נערכים מעצרי ילדים. כמה מהם נעצרו ל-20 ימים, ושוחררו. "אנחנו אומרים לילדים: אם אתם רואים צבא, תעשו סיבוב ותחזרו הביתה" מדגיש ע. .  

ע. משתף אותנו באירוע אישי: לדבריו, הוא נסע במכוניתו ונעצר על ידי כמה חיילים ליד תורמוסעיה. הם דרשו ממנו לצאת ולפתוח את תא המטען. הוא נקט זהירות, ונעל עם צאתו את דלתות המכונית. לאחר הבדיקה, כששוחרר, המשיך בנסיעה. לאחר כ-200 מטרים נעצר בשנית על ידי קבוצת חיילים נוספת. "איפה הסכין שהחבאת?" הם צעקו. ע. ענה: "תחפשו , אין סכין במכונית". לאחר שהחיפוש לא העלה דבר, הוא הורשה להמשיך בדרכו. המסקנה שלו: שתי קבוצות החיילים מתואמות ביניהן. הקבוצה הראשונה משתילה סכין ברכב, והשניה "מוצאת" אותו. היות והוא נעל את דלתות הרכב כשיצא ממנו ובכך מנע "השתלת" סכין ברכבו, הוא ניצל ממעצר.   

מן הראוי לציין כי סיפורים דומים נשמעים בזמן האחרון בגדה.  

ע. מביע את רגשותיו הקשים בדרך של המחשה. הוא מחזיק בידו כוס מים, מצביע ואומר: "הצרות כבר הגיעו עד למעלה". בלשוננו  - מלאה סאת היסורים , כוס הדמעות עלתה על גדותיה. , ומה לגבי סיכוי לשלום? "בישראל יותר אנשים לא רוצים שלום, ואילו בפלסטין יותר אנשים  רוצים שלום. אנחנו לא רק רוצים, מחכים לשלום".

 

בבית המועצה אנחנו פוגשים את ז, מזכיר הכפר. ביתמא, שכנתה הקרובה מאד של ההתנחלות הקטנה רחלים, חיים כיום 3500 תושבים.  כ-1000 תושבים היגרו, ברובם לסעודיה וירדן ואינם מורשים לחזור. בהשוואה לכפרים אחרים, כמות האדמה שהופקעה מיתמא היא מזערית: 150 דונם להתנחלות רחלים ועוד 4 דונם למגדל שמירה צבאי. אבל: מתוך 3500 הדונמים השייכים לכפר, רק 700 מוגדרים כשטח B, והיתר, רוב רובן של האדמות מוגדר כשטח C. מכאן נובעת אחת הבעיות העיקריות של הכפר: העדר רזרבה של אדמה לבנייה. ז. מזמין אותנו להשקיף מבעד לחלון הרחב של בית המועצה: כל השטח הנראה לעין, הצמוד ממש לבית המועצה,  הוא שטח C. כשאנו תוהים למראה התחלות הבנייה, ז. שולף שני צווי הפסקת עבודה "טריים", מה-2 בפברואר. הממוענים יכולים לפנות למזכירות "ועדת המשנה לפיקוח" שתתכנס בבית אל שלושה שבועות לאחר מכן. ומה יקרה אז? האנשים שקבלו את הצו פנו כבר לעו"ד ערבי - ישראלי שייצג אותם. במקרה הטוב הם ישיגו דחייה, ומאז ואילך ימשיכו אמנם לבנות את ביתם כי אין להם ברירה אחרת, אבל יחיו בזמן שאול, כשסכנת הריסה מאיימת עליהם.   

כמו בכפרים אחרים בסביבה, גם בכפר זה הצבא אינו ממהר לנפק אישורים לעבודת האדמה העונתית. ז. מראה לנו את מסמך ההרשאה ליציאת החקלאים לאדמתם. התאריך - 21 עד 23 בפברואר. משמעות התאריך הזה היא איחור של חודש לפחות בביצוע העבודות העונתיות, מה שעלול לפגוע בטיב היבול. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה פגיעה ברמת ההכנסה של החקלאים וירידה משמעותית באיכות החיים הירודה בלאו הכי של משפחותיהם. 

לדברי ז, הצבא אינו מסתפק רק בדחיית האישורים לחקלאים. חיילים נכנסים לבתים בלילה והופכים את תכולתם. לפני מספר חודשים הם מצאו באחד הבתים תרמיל של רובה. הדייר נעצר למשך 4 חודשים. לדבריו, אדם אחד מהכפר נדון למאסר עולם באשמת סיוע לפיגוע.  

הכפר מקבל את המים ממקורות בכמות מספקת בחורף, ובחסר רציני בקיץ. והנה האבסורד: עבור מה משלמים הפלסטינים לחברת מקורות? עבור מים הנובעים מבאר שנחפרה ע"י מקורות ליד העיירה ביתא שבשטח פלסטין. אבל היות והאזור שבו נחפרה הבאר מוגדר כשטח C, הרי שלפי הסכם אוסלו הוא  נמצא תחת שליטת ישראל. כך משתלט הכיבוש  גם על המים שנאגרים במעמקי אדמת פלסטין. 

 

13:00 צומת תפוח. ג'יפ צבאי בכניסה לצומת. המיתחם ריק.

13:30 חזרה לראש העין.