א-טור (ירושלים המזרחית)
המחסומים ה"פנימיים" בירושלים – כישלון מבצעי או עונש קולקטיבי?
לרגל חופשת החורף במערכת החינוך והחגים של הנוצרים המזרחיים החלטנו לעשות מסלול שונה: לבדוק מה קרה למחסומים שהוקמו בתוך העיר בתחילת גל הפיגועים הנוכחי.
הכניסה לצור באהר
לא היה מחסום. רק בטונדות ובודקה מפלסטיק, מעין ריהוט אורבני מודרני לעיר שדעתה נטרפה. גם בג'אבל מוכאבר, אפילו ליד התנחלות נופי ציון, לא היו מחסומים, רק אותו ריהוט אורבני שנותר לתזכורת.
עלינו לשכונת א-טור
וגם כאן לא היו מחסומים ואף לא נוכחות של מג"ב. אוירה של בוקר שבת, שקט ותנועה מעטה, אפילו הפקק היומיומי ליד בית החולים מוקסד לא היה.
במחסום הישן שבין עיסאוויה וקמפוס האוניברסיטה העברית
רכב מג"ב, אך הצוות עסק בתצפית אל אזור מרוחק ולא בבדיקת העוברים, שכמעט ולא היו. כאן יש עיבוי של הריהוט האורבני: לסלעים שחוסמים מעבר רכב כבר שנים נוספו כדורי ביטון אדמדמים ומעליהם סרט פלסטיק. נשאר פתח של כמטר למעבר רגלי.
גם בכניסה הראשית לעיסאוויה
הצוות עסק בתצפית ומעבר הרכב היה חופשי, מלבד העובדה שהבטונדות מאיטות את התנועה.
ניתן לומר שהמחסומים "החדשים" הוסרו. האם יש שיפור במצב הביטחוני? לא ממש. האם מחסומים אלו הוסיפו בטחון לעיר? לא ממש. הרי ללא מגנומטרים ניתן היה להעביר סכינים ושאר כלי משחית, מה גם שאין סיבה שלא לקנות אותם בכל חנות במערב העיר. פיגועי דריסה? האם כתוב על מכונית או מצחו של נהגה שהם בדרך לביצוע פיגוע? להזכירכם, מי שעובר במחסומים אלה הם תושבי ירושלים, בעלי תעודת זהות כחולה.
אז מה היתה מטרת המחסומים? מה היתה העלות של מבצע זה בממון ובכוח אדם?