א-ראם, קלנדיה, יום ב' 28.1.08, בוקר

צופות: 
נטע ע' (מצלמת בווידיאו), נאוה א' (מדווחת)
28/01/2008
|
בוקר

בוקר קפוא, מד החום במכונית הראה על 0° בחוץ, ברוח, הרגשנו הרבה מתחת ל 0°.

מחסום א-ראם, 04:30
חשוך, 3 חיילים עטויי ברדסים עומדים במרכז הכביש, אין בכלל תנועת רכבים או הולכי רגל.


מחסום קלנדיה, 04:50
3 טורים מסודרים של גברים מסתלסלים מן הקרוסלות ועד מגרש החנייה. בכל כמה דקות נדלק האור הירוק בקרוסלות והגברים מתקדמים ללא דוחק תוך שמירה על הסדר בתור. בכל כמה דקות נעצרת מונית ברחבה ונוסעיה מצטרפים אל סוף הטורים.
שני בחורים משיח' סעד יצאו בשעה 04:30, הלכו ברגל לסוואחרה שרקייה (ליד האוניברסיטה), משם במונית דרך ואדי נאר, ליד מעלה אדומים, דרומית לפסגת זאב, דרך מחסום ליל והגיעו בשעה 05:15 למחסום קלנדיה. רק בשעה 06:15 הם עברו את הקרוסלות החיצוניות ונכנסו לתור של הבידוק. הם היו חוסכים שעתיים והרבה כסף אם היו מעבירים אותם דרך מחסום הזיתים, אך הם אינם מורשים לעבור משם.

06:24   נשים בודדות מגיעות ומשתלבות בטור השמאלי, הקרוב לביתן של החיילים. החייל קורא בכריזה "...פעם אחרונה אני אומר, עד שהאשה לא נכנסת לתור שלה אני לא מעביר..."
אנחנו לא יודעות מהי כוונתו של החייל אך הקרוסלות כולן ננעלות ואיש אינו עובר.

06:30  לפתע מתפרקים שלושת הטורים המסודרים, כולם נדחפים אל הקרוסלות בגוש אחד מפחיד בעוצמתו. הרעש נוראי, כמו גל צונאמי מתקרב, לא שומעים קולות בודדים אלא רק את הנהמה של כל הקולות ביחד.
מן התור, שהיה עד כה מסודר ומרווח, נפלטים המבוגרים, החלשים, הנשים. הם עומדים במרכז הסככה, פוחדים להידרס בדוחק שנוצר. צעירים וזריזים מטפסים, מהצד, על מוטות הגדר, מגיעים עד למקום שמעל לקרוסלה הימנית ביותר וכשנפתחת הקרוסלה הם פשוט נוחתים פנימה, על ראש האנשים שהגיעו לראש התור.

גבר כבן 50 מתגורר בשכם ועובד בבית שמש. כבר עבר בדרכו שלושה מחסומים לפני שהגיע לקלנדיה וכאן הוא חיכה שעה בתור לפני שהמהומה החלה והוא נפלט החוצה מהתור. הוא ממורמר בשל העיכוב, חושש למקום עבודתו, יודע שבמקרה הטוב יהיה 16 שעות מחוץ לבית, אם לא ייעצר באחד המחסומים ויפסיד יום עבודה. העברית שבפיו אינה רהוטה אך דבריו הנוקבים מובנים בהחלט: ".... מה זה ככה? בכל העולם יש דבר כזה? רוצים את הילדים שלכם שימותו מרעב?.... לא יודע מאיפה לאכול. מה עושה? עושה פיגועים? שלוש שעות בדרך, חצי יום עבודה הלך, רואה אנשים ככה, אחד על השני, מה אני עושה? יושב מחכה עד צהרים?.... הבעל בית לא רוצה מאחר, בשביל מה? למה? רוצים פרנסה, לא פוליטיקה!..... אני עובד בבית שמש, מה אני עושה? הולך לעבוד אצל חמאס? בסוף כולם מוכנים לעבוד אצל חמאס, להרוג אנשים, יתנו לי כסף... עוד מעט יהיה כמו בעזה..."

אנחנו מבקשות שיכניסו את הנשים מהמעבר הצדדי, זה המשמש למשפחות האסירים בימי הביקור, ומבטיחים לנו לעשות זאת תוך 10 דקות. נשים, זקנים וחולים יוצרים תור חדש, במעבר הצדדי.

אשה צעירה מחזיקה בידיה תינוק חולה העטוף בשמיכת צמר דקה, שניהם רועדים מהקור. המעבר אכן נפתח ותוך זמן קצר מצליחות כל הנשים לעבור. צעירים המנסים להשתחל לתור החדש נשלחים חזרה ומסתירים את הנזקקים שעדיין לא עברו. אני נדחקת אל מרכז התור, מאתרת נשים וזקנים וצועקת לשוטר: "..אל תסגור, יש כאן עוד נשים... עוד זקן..."