א-ראם, ענאתא, קלנדיה, יום ה' 21.2.08, בוקר

צופות: 
נטע ע' (מצלמת), נאוה א' (מדווחת)
21/02/2008
|
בוקר
בוקר קר, מד החום במכונית הראה על C°4
א-ראם, 5:10
חשוך, 3 חיילים עטויי ברדסים עומדים במרכז הכביש, אין בכלל תנועת רכבים או הולכי רגל.
המשכנו בדרך לקלנדיה תוך שאנו בודקות את מצב החומה. החומה הדקורטיבית הושלמה ועתה נשאר רק חריץ אחד שבו עובר הכביש המכניס אותנו מא-ראם הישראלית אל תוך א-ראם הפלסטינית. להערכתנו יבנה גם שם שער ברזל, כמו שנבנה בהרבה מקומות לאורך החומה באזור ירושלים, כדי שהחיילים יוכלו, בשעת צורך, להיכנס בקלות לשטח הפלסטיני הסגור.

קלנדיה, 5:30
כמו בפעם הקודמת, 3 טורים מסודרים של גברים נמשכים מהקרוסלות עד למגרש החנייה. אך בעודנו מתקרבות, לפתע, פורצים כולם קדימה ושוב נוצר התור הדחוס והמסוכן של אנשים הצובאים על שלושת הקרוסלות.
שאלנו גבר שעמד בצד מה קרה והוא הסביר שהחיילים לא פתחו את האור הירוק בכל הקרוסלות יחד אלא נתנו פעמיים אור ירוק לאותה קרוסלה. על כן התקצר שם התור וכל מי שעמד בתורים האחרים התפרץ פנימה כדי להיכנס לחלל שנוצר. נראה שבכל בוקר קורה משהו הגורם למהומה. ואחר כך אין סיכוי לחלשים לעבור.
שני גברים מבוגרים פונים אלינו: "... אז מה, הולכים לעבודה היום? זקנים לא יכולים להיכנס בדוחק..."
אנשי הביטחון האזרחי מצווים על נטע להפסיק לצלם במחסום. אם יש לנו אישור לצלם בסככה אז שנראה להם את האישור. אנחנו מתעקשות על זכותנו לצלם בכל מקום, פרט לשרוולי הבידוק עצמם ומבקשים מהם שאם יש להם צו אוסר צילום שיראו לנו את הצו.
לעזרתם מגיע ארתור, שוטר במדים כחולים, המשמש כמפקד תורן של מעבר קלנדיה. גם הוא חסר סבלנות ומייד מאיים עלינו: "... אתן מתווכחות עם שוטר במילוי תפקידו!!! ..." לשאלה אם גם ויכוח נחשב כעבירה לא קיבלנו תשובה.
גם על אופי הפלסטינים היו לו הערות: "... מה את פונה אלי? תפני אל המצפון שלהם, למה הם לא עומדים בתור? למה הם נדחפים? לא אני קובע את סדר פתיחת הקרוסלות..."
לדבריהם הכללים השתנו כיוון שהמחסום כבר לא שייך לצבא אלא למאבטחים האזרחיים, תחת פיקוח המשטרה.

קלנדיה, 6:10
בפנים רק שתי עמדות בידוק פתוחות. נטע התקשרה למוקד ועמדה שלישית נפתחה.
כל הטלפונים שנעשו לגורמים השונים לא הועילו. במוקד ההומניטרי הבטיחו לבדוק, אך בשטח כלום לא זז. המפקדים סירבו לפתוח מעבר מיוחד לנשים, זקנים וחולים. הנשים שהעזו לעמוד בתור לקרוסלה השמאלית לא הצליחו לעבור כיוון שבכל פעם שנדלק האור הירוק נדחפו גברים מהתור המרכזי ותפסו להן את המקום. לא ניתנה עדיפות לתור השמאלי, לא נעשה שום מאמץ למנוע את דחיפת הנשים, כל שיחות הטלפון לא הביאו שום תועלת.

בשעה 10:30, כשכבר הייתי בבית, קבלתי טלפון בהול מחברתי דיאנה המתגוררת ברמאללה. היא לא הצליחה לעבור במחסום. הכול עדיין פקוק.

ענאתא, 7:15
מאות ילדים קטנים
זרמו ממחנה הפליטים לכיוון סככת ההמתנה לאוטובוסים שיביאו אותם לבתי הספר השונים. גבר מבוגר מכוון את הקטנים לאוטובוסים המתאימים להם.
ילד קטן ששקית במבה פתוחה בידיו שואל על האוטובוס לשועאפט והסדרן עונה: "... הָאדָה שועאפט, יאללה... בָּדול אָכֶּל..." (או בתרגום חופשי: הנה האוטובוס לשועאפט, תמהר, ואל תאכל בתוך האוטובוס...)

ענאתא, 7:25
אחים 'בוגרים' כבני 7-8 מובילים את הקטנים יותר עם יד על הכתף. ילדה אחת מוליכה את אחותה כשהיא תופסת את קצה הצעיף האדום שלה, לשתיהן מעילים וורודים, חדשים ותיקים חמודים.
כמעט כולם חולפים על פנינו מבלי להעיף בנו מבט, ילדה אחת, כבת 7, פונה אלינו בחיוך ואומרת 'שלום' בעברית.
ילדים זורקים זה על זה גושי שלג מלוכלך שנשאר מאתמול. גוש אחד פוגע במכונית שלנו בקול דפיקה, כמו של פגיעת אבן, גוש אחר פוגע במכונית של משמר הגבול.
המפקד יוצא מהמכונית ומעכב את כל האוטובוסים המלאים בילדים עד שימצא את האשם בזריקת האבן שלג.

גבר מוועד היישוב מתווכח עם המפקד העצבני. "... מה אתה מעכב את כולם, אז ילד אחד זרק אבן? מה קרה? עכשיו 150 ילדים באוטובוס רוצים לזרוק אבנים... או בקבוקים... בקבוקי תבערה..."
המפקד מנסה להפעיל סמכות על חבר הוועד שערער על החלטתו: "... תעלה למדרכה!"
ונתקל בתשובה לא אופיינית: "לא רוצה לעלות למדרכה, רוצה לעמוד כאן..."

לבסוף נכנע המפקד לבלתי נמנע וחוזר למכונית. האוטובוסים יוצאים לדרך וחבר הוועד מסביר לנטע שהקצין הזה מכניס עצבנות למחסום, תמיד קורה משהו כשהוא מגיע, אפילו היו יריות.