חווארה, יום ש' 9.2.08, אחה"צ

צופות: 
איה ק. , ויוי צ.
09/02/2008
|
אחה"צ

 14.00- 16:30

מגרש החניה הצמוד למחסום עמוס במוניות, מעט רוכלים מקיימים מין שוק קטן לרווחתם ורווחת הנהגים והנוסעים. דוכני שתיה,לחם ,ממתקים ,פלאפל ואפילו מכירה של נעליים משומשות. זה משמח לרגע אבל  מאוחר יותר בשיחה עם קצין המנהל האזרחי  הוא מבהיר  שזה זמני, חסד רגעי, כי הצבא ,המדינה -שב"כ החליטו להעלים עין כרגע עד שיוחלט כי הדוכנים של האנשים המביאים בעזרתם אוכל הביתה הם "הפרות סדר" או איום על בטחון החיילים או מפגע סביבתי.סגן ט. מן המת"ק אמר שהמקום באחריות הצבא במסגרת צו תפיסה ורק הוא, דהיינו הצבא מחליט מי יכול לשהות במקום במסגרת הצו. יכול לגרש את הרוכלים ואפילו את המוניות. במגרש הרבה מוניות , יש עבודה אבל פרנסה קטנה, יש נהגים המחכים מספר שעות כדי למלא מכונית  ואין הבדל בין הנסיעות למרחקים ארוכים או קצרים. מן הנהגים שמחכים לנוסעים שמענו תיאורים על התלאות והייסורים שעובר כל איש המבקש לפרנס את משפחתו.נביא סיפור מעזון בהמשך.

במחסום עשרות גברים מאחורי כל עמדת בידוק. חיילים חמושים ממוגנים ממוחשבים ומקושרים מול אזרחים בדרכם לעשות מה שעושים כדי לחיות.רובה מול שקית אוכל,קסדה מול חיג'אב,, בטונדות גבוהות מראשי הילדים שלצד ההורים,והיום פחות גברים צעירים המבקשים לצלוח את המחסום ,כי יש בידול וכי ימי ששי שבת הפכו לימי השבתון ברשות הפלסטינית.(עד עכשיו זה היה חמישי ששי ועכשיו זה נראה לחלק מן האנשים כמו הסכם עם היהודים) אין לימודים ברוב המוסדות ואין עבודה או שירותים ברוב המשרדים..המגנומטרים רגישים במיוחד אפילו לתיק-תקים של נעליים, מצפצפים ללא הפסקה עם ליווי הצעקות ארג'ע לווארה. גברים הורידו נעליים ומיד הפכו הגרביים הלבנות לשחורות. כל גבר מוריד את החגורה עוד לפני שנתבקש, מרים ידיים ובגדים מסתכל מעבר לחייל שהוא מצדו ממילא לא מסתכל עליו כעל בן אדם.. מפליא שאין כמעט אף גבר פלסטיני שמוותר על החגורה והאבזם המתכתי למרות כל מה שהוא עובר. צו אופנה או קוד לבוש בל יעבור או אולי בכל זאת איזה סימן לאי וויתור.


במסגרת הבידול מניעת מעבר גברים בגילאי 16-35 מצפון הגדה לכיוון דרום. תושבי נפת שכם,ג'נין ,טול כרם מנועים מלעבור במחסום חווארה וכמובן בכל אחד מן המחסומים דרומית לחווארה , מחסום זעתארה למשל, אם עקפת את מחסום זעתארה דרך עוורתא וכביש אלון תיחסם במחסום עטארה ,גם שם הבידול נאכף.

סיפר לנו תושב טול כרם ששהה בשכם לפני תחילת הבידול  והיום לא יכול לעבור במחסום בית איבא שם נבדקים בשני הכיוונים .. בחלק מתעודות הזהות של הישובים דרומית לשכם כמו זיתא או ג'מעיון כתוב שהתעודה הוצאה בטול כרם ,תושבים אלה לא נופלים בקריטוריוני הבידול אבל החיילים בחרו בדרך הקלה והחזירו את האנשים , קצין המת"ק והמפקד ידעו על הבעיה אבל לא טרחו להסביר לחייל הבודק אלא רק לאחר שנשאלו.


ס' מאחד הישובים הקטנים שבאזור הביא מספר נוסעים בבוקר מחכה להם זה שעות לדרך חזרה להרויח  עוד כמה עשרות שקלים, זו עבודתו בשבתות. במשך השבוע הוא מסתנן לישראל ועובד  אצל מעסיקים ישראלים. הוא מתחת לגיל שלושים ואין מה לדבר על אשור כניסה. בכניסה לישראל  הדרך פחות קשה כי המעסיקים הישראלים מעדיפים את העובדים הפלסטינים על פני מהגרי עבודה ואין צורך לפרט למה. על כן יש הסכם סמוי בין מי שצריך ומעלימים עין.כל השבוע מסתתרים וישנים בפרדסים ובסוף השבוע הם חוזרים לבתיהם שם השאירו את הנשים והילדים, הם מגיעים מלוכלכים ,מסריחים ונגעלים מעצמם. בדרך בחזרה לביתו שבגדה מצליח ס' להכנס לעזון  המובלעת הפתוחה רק לתושבי עזון. דרך עזון מנסים הפועלים הפלסטינים להכנס לבית אמין כדי להתחבר לשאר ישובי הגדה ושם על הגבול עזון בית אמין הם ניצודים. מג"ב או משטרה מחזיקים אותם בשטח לשעות רבות, בד"כ השעות בהם יכלו להיות עם משפחותיהם לאחר שבוע העדרות. ושם בשטח בכל תנאי מזג אויר מתעללים בהם בשיטות המוכרות מעוולות המחסומים.לא נותנים לשבת, או לדבר  או לעשן או לדבר בטלפון, לא לזוז ולא לחייך וכך במשך שעות רבות, לפעמים נותנים להם להמשיך הביתה בסוף ולפעמים נלקחים לחקירות בתחנות משטרה שם הם גם משלמים קנסות גבוהים. לפעמים הם נלקחים ממקום מחבואם בפרדסים בפשיטות הליליות של משטרה או מג"ב שלא בוחלים גם בלהרוס את הנילונים שמשמשים לקירות וגג.

שמענו סיפורים כמעט זהים מגברים נוספים, המקומות שונים אבל כל השאר זהה. חוט אחד מחבר בין הסיפורים, הדרך להתפרנס כרוכה בסבל וייסורים או יותר גרוע בקבלת אישורים לאחר שיחות עם הקפטנים מן השב"כ.אחד ועוד אחד מספרים שהמגנטי נלקח פתאום בגלל מניעת שב"כ אז או לישון בפרדס או להכנס לשיחה.המנהל האזרחי נתפס בעיניהם כזרוע של הש.ב.